דניאלה (שם בדוי) הגיעה לזנות בגיל 15. הדרך לשם, אולי, החלה בגן הילדים, בפגיעה מינית שעברה. הגננות שלה ראו שמשהו מתרחש, אך תגובתן הייתה כעס כלפי דניאלה והנער שפגע בה. "הן לא הבינו שקורה שם משהו מעבר", היא אומרת. דניאלה עצמה לא ידעה לקרוא לזה בשם, ולא הבינה שנפגעה. ״לא לגמרי ידעתי מה עברתי״, היא אומרת, ״רק ידעתי שרע לי כל הזמן״.
4 צפייה בגלריה
הטורף שלה זיהה אותה בבית המרקחת. יובל ושלוחת מרפאת לוינסקי
(צילום: מאיר אבן חיים, שירה קדרי עובדיה)
השנים חלפו, והמצוקה של דניאלה הלכה והעמיקה. "בבית הספר שמו לב שאני כועסת כל הזמן, אבל אף אחד לא ניסה להסתכל מהשורש, לחשוב שאולי אני עוברת משהו", היא אומרת בריאיון מיוחד ל-ynet. היום, כשהיא כבר בת 22, דניאלה יודעת היטב שהפגיעה שעברה ונותרה ללא מענה התוותה את המשך מסלול חייה. המצוקה הובילה אותה לשתות אלכוהול. ״היו לי סיוטים בתקופה הזאת, לא הצלחתי להירדם״, היא משחזרת, ״שמתי לב שאם אני שותה, אני רגועה יותר. שאני סוף-סוף יכולה לישון״. משם, הדרך אל הסמים ולהפרעות אכילה הייתה קצרה.
בגיל 14 היא אושפזה לראשונה. זמן קצר אחר כך, דניאלה כבר הגיעה אל הזנות. זה התחיל מהצעה של הדילר שסיפק לה את סמי המסיבות. ״כשנגמר לי הכסף, הוא הציע לי, ׳בואי, אני אתן לך בחינם, רק תשכבי איתי. הכול יהיה בסדר׳". ההצעה קרצה לה. "חשבתי, ׳סבבה, אני יכולה לעשות סמים בחינם מעכשיו׳". בהמשך, דילר אחד הפך לדילרים ברבים. אחר כך הגיעו האתרים, ״שוגר דדי וכאלה״, שבאמצעותם פגשה גברים מבוגרים ממנה. הכסף שימש לסמים, הסמים העמיקו את התלות בכסף. ״רוב הזמן הייתי מאוד מנותקת - גם בגלל הסמים וגם מבחינה רגשית״, היא אומרת.
"קשה לי לעבוד, כי אני כל הזמן חושבת לעצמי: 'אני מקבלת 40 שקל לשעה, בזמן שהייתי יכולה לעשות פי 20, 30'. זה ה'קסם' של הזנות - את עושה משהו, וישר מקבלת תגמול. נוצר לי קושי לדחות סיפוקים, קושי להתרכז, כי תמיד הכול היה קל ומהיר"
בגיל 18 משהו החל להיסדק. ״פתאום הרגשתי שזה יותר מדי, התחלתי להיגעל מעצמי״, אומרת דניאלה. אז החל המסע הארוך בדרך אל הגמילה. אם הדרך לזנות ולסמים הייתה קלה, הדרך משם החוצה הייתה קשה בהרבה. כבר שנים שדניאלה נמצאת במסגרות גמילה שונות, ומנסה לפלס לעצמה נתיב לחיים חדשים. דניאלה, שגדלה במושב בדרום, שוכרת כיום דירה בבאר שבע. בקרוב תתחיל עבודה חדשה. ״עכשיו אני מרגישה שאני נמצאת כנראה במצב הכי טוב שהייתי בו בשנים האחרונות״, היא אומרת.
יש בך כעס על האנשים שצרכו ממך זנות?
״בטח. יש את אלה שצרכו ממני זנות כשהייתי קטינה, זה הכי הכי דוחה אותי. באמת הייתי קטנה, והיו תקופות שהייתי מאוד-מאוד רזה, כך שנראיתי אפילו יותר צעירה ממה שהייתי. הם ידעו שאני קטינה״.
היא רהוטה מאוד, מעיניה הירוקות משתקף מבט נבון, וגם עצב ועייפות. למרות שהיא במצב טוב יותר בהשוואה לעבר, היא מבינה שהדרך שלה עדיין ארוכה, ארוכה מאוד. שנים של התמכרות ועיסוק בזנות מקשות עליה לחזור לחיים רגילים - חיים שמעולם לא היו לה. ״קשה לי לעבוד, כי אני כל הזמן חושבת לעצמי: ׳אני מקבלת 40 שקל לשעה, בזמן שהייתי יכולה לעשות פי 20, 30. זה קשה", היא מספרת. "זה ה׳קסם׳ של הזנות - את עושה משהו, וישר מקבלת תגמול. נוצר לי קושי לדחות סיפוקים, קושי להתרכז. כי תמיד הכול היה קל ומהיר. אני רוצה להשלים בגרויות, לעשות פסיכומטרי, אבל איך אני אמורה לשבת עכשיו?״.
"שרמוטה? הגעתי לזה ממקום של סבל"
השיחה עם דניאלה נערכת בשלוחת באר שבע של ניידת מרפאת לוינסקי - מרכז שמנגיש בדיקות מין, טיפול רפואי ופסיכו-סוציאלי לאנשים ולנשים במעגל הזנות. המרכז הדרומי פועל באמצעות האגודה לבריאות הציבור, עבור העירייה, עבור כ-120 מטופלות קבועות, וכ-200 נוספות שמגיעות רק על מנת להיבדק.
״אין הגבלה לזמן הטיפול, גם לא במגדר, בסטטוס או במעמד האזרחי - פשוט תגיעי, כמו שאת ואיך שאת״, אומרת קארין רועי-שפירא, מנהלת המרפאה. ואל המרפאה הן מגיעות מפה לאוזן - כי הן עובדות יחד במכון, או כי שמעו מחברה. קבלת הטיפול הפסיכו-סוציאלי לא מותנית בהתחייבות לעזוב את הזנות. ״זה לא תנאי. המטרה היא מזעור נזקי, וניסיון לתת תקווה - שאפשר לצאת, מי שרוצה. קשה, אבל אפשר״, אומרת רועי-שפירא.
"במשך שנים בניתי סביבה מגננות, סיפרתי לעצמי שאני בוחרת אותם - שהם צריכים להיות בעלי עסקים, הכי מוצלחים. זה ה'קלף' שלי, כאילו שאני שולטת במצב. אבל הבנתי שאני לא באמת שולטת במצב - בסוף את חוזרת הביתה ואת מרגישה שאת רק גוף, בלי נשמה"
דניאלה, ועוד נשים צעירות אמיצות, הסכימו לחשוף את סיפוריהן ולתאר את המסלול שעוברות נערות צעירות, כמעט ילדות, בדרך אל הזנות. על פי נתונים קשים שפורסמו לאחרונה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות", כ-3,000 קטינות וקטינים נמצאים במעגל הזנות - מספר כפול מהנתון הרשמי האחרון שפרסמה המדינה ב-2016. ההערכה העדכנית, שפרסם המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, מבוססת על הערכות מהשטח מצד גורמי טיפול ובריאות.
קארין רועי שפיראצילום: מאיר אבן חיים זה הסיפור שלהן, אבל גם סיפור על עצימת העיניים של גורמי הרווחה, החינוך והבריאות, שפעמים רבות בחרו שלא לראות, או שלא להבין, מה מתרחש במקום שאמור היה להגן עליהן - גן הילדים, בית הספר והבית.
״הקשר של הקטינות עם עולם הזנות מתחיל הרבה לפני הרחוב או הדירה - דווקא בבית, במציאות של אלימות קשה, פגיעות מיניות והיעדר ביטחון״, אומרת מוריה רודל סילפן, מנכ״לית המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, ״נערות שגדלות בסביבה כזו מוצאות את עצמן לעיתים קרובות נשאבות לעולם של ניצול, התעללות ואלימות מתמשכת״.
מוריה סילפן רודלצילום: שרון גבאיבמרפאת לוינסקי, שמטפלת באנשים על רצף הזנות ברחבי הדרום, מספרים על נערות בנות 14 בלבד ״שמוחלפות בין גברים תמורת טרמפ, טלפון או תשומת לב״, לפי רודל סילפן. ״אלו ילדות שלא קיבלו מעולם הזדמנות אמיתית לחיים בטוחים, והדרך שלהן לקנות משהו לעצמן היא באמצעות הגוף שלהן מגיל מאוד צעיר״.
״אני קוראת מה כותבים ברשת: ׳שרמוטה, מה הבעיה, זה מקצוע לכל דבר׳, אומרת דניאלה, ״הייתי רוצה שנשים יידעו שאנחנו, רובנו, לא מגיעות לזה מתוך תאוות בצע או ׳זנותיות׳. הגענו לזה ממקום של סבל. אני נפגעתי, והגוף שלי הפך להיות הדבר היחיד שאני מרגישה שיש לו ערך, שיש לו שווי״.
״עשית 2,000 שקל, מי יכול עליך?״
על המראה בחדר השינה של יובל (23) יש תמונת ילדות ישנה. ״כל הזמן, כל הזמן, אני מסתכלת על הילדה הזאת, ואז מסתכלת שוב על עצמי״, היא אומרת. אולי היא עושה זאת כדי להיזכר מי הייתה פעם, ומי היא עוד יכולה להיות. וזו תזכורת כואבת. ״יש המון צער״, היא אומרת, ״במשך הרבה זמן לא חשבתי שאצליח לצאת מזה. חשבתי שלשם נועדתי״.
״לשם״, כלומר לזנות. את המילה הזאת יובל לא הוגה בקלות. ״אני חד משמעית ׳במעגל׳, כן? אבל זה טייטל נורא מחייב״, היא אומרת. במשך שנים יובל בנתה סביבה מגננות, סיפרה לעצמה שהיא פועלת מתוך עמדה של כוח. ״שאני בוחרת אותם - שהם צריכים להיות בעלי עסקים, הכי מוצלחים, אנשים גדולים. זה ה׳קלף׳ שלי, כאילו שאני שולטת במצב״, היא מסבירה. ״אבל הבנתי שאני לא באמת שולטת במצב. בסוף את חוזרת הביתה ואת מרגישה שאת רק גוף, בלי נשמה. זה יוצר בדידות גדולה מאוד, ותחושה שאף אחד, אף פעם, לא יבין אותי״.
מעבר לזה, נוצר גם חוסר אמון גדול בבני אדם באשר הם. ״זה ככה גם עם אנשי הטיפול, עם אנשים שרוצים לעזור. כי מה שאני למדתי מהעולם הוא שאם אני לא יפה מספיק, לא סקסית מספיק - אני לא שווה כלום״.
החיים של יובל מתנהלים בשני מישורים שונים. מי שיתבונן בה מהצד לא ינחש מה עבר עליה, לא יידע שהיא עוסקת בזנות עד היום. ״יש שתי יובל. זו שהחיים שלה ממש סבבה, ממש זוהרים. ויובל אחרת, שמה שהיא עושה בלילה הוא סוד גדול״.
"בראש שלי יש דבר אחד שמעניין אותי - הכדורים. אמרתי לעצמי, הכול טוב, עוד קצת ונגמר. חשבתי, איזו גברת אני, שדאגתי לאמא שלי. וככה המוח שלי התחיל בנוהל חדש: לא משנה מה עברת, משנה עם מה יצאת"
רוב הזמן, יובל מנסה להציג כלפי חוץ את יובל הראשונה, ״הנורמטיבית, היפה, המצחיקה, שיוצאת עם חברים ולא נראית זונה״, היא אומרת. אבל את הסוד הזה קשה להחזיק לאורך זמן. חומות ההגנה נסדקות. ״כל הזמן אני בטוחה שכולם רואים מי אני באמת״, היא משתפת, ועם התחושה הזאת, קשה מאוד לנהל חיים רגילים. ״העובדת הסוציאלית אמרה לי, ׳לכי ללמוד׳. אמרתי לה, ׳חיים, איפה ללמוד? כולם רואים שאני עובדת בזה׳. את לא רוצה שייראו את מה שאת מנסה להסתיר מאחורי כל המסכות״.
יובל גדלה בעיר קטנה באזור הדרום. הבית שלה היה רווי באלימות, אבל מה שבאמת דרדר אותה אל הזנות היה ההתמכרות של אמה למשככי כאבים אופיואידים. ״ההתמכרות החריפה, עד שבשלב מסוים אמא שלי הייתה ׳מפרקת׳ חבילה אחת בשלוש-ארבע שעות״, היא משתפת. ״זו הייתה תקופה שבה היא הייתה כבר אחרי כמה ניסיונות אובדניים, כי לא היו לה כדורים״.
כשאימה התחננה ליובל שתביא לה עוד כדורים, יובל יצאה למשימה בלי לדעת כיצד לעשות זאת ללא מרשם בתוקף. ״כבר תכננתי איך אני בוכה את החיים בבית המרקחת, כי אני יודעת שאם אני חוזרת בלי כדורים לאמא שלי - זה הסוף. זה הקטע עם אמא מכורה, אי-אפשר לדעת מה יקרה״, היא אומרת.
והטורף שלה זיהה אותה בבית המרקחת. ״הוא אמר לי, ׳יש לי בבית את הכדורים שאת צריכה, ואני אשמח להביא לך אותם׳״. הוא היה בן 35, היא הייתה רק חיילת, והיא גם לא הבינה לאן זה הולך. ״בראש שלי יש דבר אחד שמעניין אותי - הכדורים״. גם כשהוא תקף אותה, יובל התמקדה במחשבה על הכדורים. ״אמרתי לעצמי, הכול טוב, עוד קצת וזה נגמר״. ואז הוא נתן לה את הכדורים, והיא שמחה - כי ידעה שאמא שלה תשמח.
״חשבתי, איזו גברת אני, שדאגתי לאמא שלי. הרגשתי כבוד כזה. וככה המוח שלי התחיל בנוהל חדש: לא משנה מה עברת, משנה עם מה יצאת. בכל פעם שאמא שלי הייתה צריכה כדורים, הייתי באה, הוא עשה מה שצריך. לא משנה אם כאב לי, לא כאב לי. ואת אומרת לעצמך - ׳אם זה הצליח לי עם הכדורים, אז למה לא עם כסף?׳, אז את מתחילה להכיר אנשים. ואת יוצאת בתחושת ביטחון, כי עשית 2,000 שקל, מי יכול עלייך״.
כעבור זמן קצר אימה של יובל נפטרה ממנת יתר, יובל עצמה פיתחה תלות גדולה יותר ויותר בסמים. ״את מכורה לסמים כי את לא יכולה לעבור את ההשפלות האלה, את הכאב״, היא אומרת, ״את מסתובבת באופוריה, אבל בעצם מדחיקה מה שאת מרגישה״.
היום, כשהיא בטיפול, יובל מוצאת מילים להסביר לעצמה את הדיסוננס בחייה. לדבריה, ״מצד אחד את מרגישה שאת כל כך יפה, כל כך מהממת. אבל את גם לא מאמינה שמישהו אי-פעם יסתכל על המכלול הזה שנקרא ׳יובל׳, מישהו שיגיד ׳זאת הבחורה שאני רוצה שתהיה אמא של הילדים שלי׳. אז את ממשיכה בזה, כי את מרגישה שאין לך דרך חזור. כי את בעצמך לא יודעת אם יש בך משהו חוץ מהגוף שלך״.
אחרי הכול, היום, יובל בכל זאת רואה עתיד אחר. ״לא נולדתי בשביל זה, זה מה שאני יכולה להגיד. אני לא יודעת בשביל מה נולדתי, אבל אני יודעת לאן אני לא חוזרת. אני עדיין ׳עושה׳ לפעמים, כן, אבל כבר לא באותה תדירות. החיים מתחילים לקבל תחושת ערך, תחושת מסוגלות, אולי. שזה לא מגיע לי. מה כן מגיע לי? אני לא יודעת. אבל לא זה״.
״אמא אפילו לא הסתכלה עליי״
במשפטים קצרים, בעברית שבורה, האחיות סרא ורנא מספרות על ילדות של הזנחה. ״עברנו בין הרבה מקומות״, אומרת רנא, ומתארת חיי נוודות בשנות הילדות המוקדמות, לפני מגורים בבאר שבע.
סיפורן של האחיות משקף תופעה מטרידה נוספת: מספר גדול של נשים מהחברה הבדואית שהוסללו לזנות אחרי פגיעה מינית קשה בילדותן. ״הזנות בחברה הבדואית מתקיימת בתוך מציאות של עוני עמוק, חוסר יציבות משפחתית ומבנה חברתי-תרבותי פטריארכלי וסגור״, מוסבר בנייר עמדה שפרסם לאחרונה מטה המאבק, ״אחד ממאפייני הרקע המרכזיים לכניסה למעגל הזנות הוא היעדר נוכחות הורית. בחברה הזו, האבות נעדרים לתקופות ארוכות ולעיתים אף חודשים כרועי צאן בשטחים, והאימהות מצטרפות אליהם, כך שהילדים מגדלים את עצמם או נמצאים תחת טיפול המשפחה הקרובה. התופעה הזו מייצרת חוסר פיקוח והזנחה חינוכית, במיוחד אצל בנות, וחושפת אותן לפגיעות קשות כבר מגיל צעיר״.
כנשים שגדלו בשולי החברה, דרכן של הנשים הבדואיות מחוץ למעגל הזנות קשה אף יותר. בודדות, חוששות לגורלן, נטולות השכלה ועם קשיי שפה, המחשבה על עתיד אחר נראית להן מופרכת, בלתי אפשרית כמעט. לכך יש להוסיף את המחסור בגורמים טיפוליים עבורן. ״המשטרה והגורמים הממסדיים בעלי נוכחות נמוכה ביישובים הבדואיים, ואינם נתפסים ככתובת רלוונטית״, נכתב בנייר העמדה.
כשאימן של סרא ורנא יצאה לעבודה, היא הייתה משאירה אותן ״אצל מישהו״, משפחה ששימשה כשמטרפית. ״הבן הגדול שלהם היה נותן לי כסף, והייתי אצלו״, סרא מספרת. בגיל צעיר מאוד היא נכנסה להיריון, ״אבל לא ידעתי שאני בהיריון, אלא לפני הלידה״. התינוק נלקח ממנה מזמן, וחייה התגלגלו למעון נעול של משרד הרווחה.
״ברחתי משם״, היא מספרת, ומאז היא חיה בבאר שבע. היום יש לה ילד שהיא מגדלת. רנא, אחותה, היא אם לחמישה ילדים. ואצלה, היא מספרת, ״זה התחיל מבן דוד״ שפגע בה מינית. היא הייתה רק בת 12, הוא היה מבוגר יותר. הוא הציע לה שוקולד תמורת המעשה. מאז, נצרבה בתודעתה המשוואה הקושרת בין מין לבין כסף, והיה לה צורך בכסף.
״ראיתי את הילדים האחרים - לבושים יותר ממני, אוכלים יותר ממני״, היא מספרת על הדרך לזנות ״של ממש״. וגם כאן, איש לא ראה, או לא רצה לראות. ״אחרי שזה קרה בפעם הראשונה אמא שלי חזרה מהעבודה, ואני ישנתי כבר. היא אפילו לא הסתכלה עליי״, אומרת רנא. שתי האחיות לא סיפרו על מה שקרה להן - לא היה בזה טעם.
פורסם לראשונה: 00:01, 24.10.25
