הסנטימנט השולט בתקשורת הישראלית לאחרונה ברור: תקיפה באיראן אינה שאלה של האם אלא מתי. הטווח המידי, כך נראה, ממוקם בצמרת טבלת ההערכות. חלופות כמו השתהות ממושכת או המתנה לאורך זמן נידונות בעיקר בשוליים. האפשרות שאחרי תופי המלחמה לא באמת תגיע מלחמה, כמעט שאינה נשקלת. וזה בעייתי. כי אם יש לקח שלימד אותנו שבעה באוקטובר הוא שאחדות מחשבה היא דבר שלילי. צניעות בהערכה היא חלק בלתי נפרד מאיכותה. אתגור הנחות עבודה, ערעור קונספציות, חשיבה מחוץ לקופסא – הם מצרך חיוני של ממש. ומהסיבה הזו נכון להסתכל על המציאות גם מזוויות אחרות. זה לא אומר שתקיפה באיראן לא תגיע מתישהו. איש אינו יודע מה צופן העתיד. אבל זה כן אומר שצריך להיזהר מפרשנות מוחלטת. מפסקנות. הסיבה לכך קשורה בטראמפ ומה שמניע את תפיסתו.
דוקטרינת טראמפ באזורי חיכוך אמריקאים מגלה שני אדנים מרכזיים: איום בווליום גבוה מחד, וחתירה לדיפלומטיה במלוא העוצמה מאידך. השיח הישראלי אוהב להתייחס בעיקר לרישא, אבל נוטה פחות להתמקד בסיפא. במסגרת אותו איזון, מה שמנחה את טראמפ הוא בראש ובראשונה האינטרס האמריקאי. הבטחת משטר זכויות אדם באזורי עימות, למשל, אולי חשובה בעיניו, אבל לאו דווקא זוכה בבכורה. אחרת, סביר להניח שלא רק מדורו היה מודח משלטונו אלא הממשל הוונצואלי כולו. במילים אחרות, ארה"ב אמנם ממשיכה לפעול ברחבי העולם, אבל היא אינה מתפקדת כשוטר העולמי. הקו המנחה את פעולותיה הוא בעיקר שירות צרכיה הפנימיים. קידום צרכי הקהילה הבינלאומית עדיין שם כמובן, אבל האיזון השתנה משמעותית. כשבבית הלבן אומרים "אמריקה תחילה" – לזו בדיוק הכוונה.
לכן כשמסיתים את המבט אלינו, למזרח התיכון, השאלה שצריכה להישאל היא מה מנסים האמריקאים להשיג לתועלתם. והתשובה לכך נמצאת לאו דווקא בטהרן. התכלית כאן גדולה יותר ונוגעת לביסוס הגמוניה באזור למול כוחות כמו סין ורוסיה. ביטוי מובהק לכך הוא פרויקט המסדרון הכלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. באמצעותו ישיגו בוושינגטון לא רק עליונות כלכלית אלא יתרון מדיני. מדובר בפרויקט היסטורי שיהווה עדות נוספת לגדולה האמריקאית. הפלת משטר האייתוללות, במובן זה, היא אמצעי, לא מטרה. וכשזו המשוואה, התוצאות האפשריות מהמתיחות האזורית האחרונה נראות לפתע מגוונות יותר. תקיפה בטווח המידי, לפ פרשנות כזו, אינה דבר חלוט אלא אפשרות אחת מיני מעטות. היא אולי סבירה מאד אבל בטח שלא יחידה. מהטעם הזה, אם ירגיש טראמפ שניתן להשיג את אותה הגמוניה גם בלי תקיפה, יתכן שלא נראה הסלמה. על משקל דומה, אם יחוש שהנזק האפשרי כתוצאה מתקיפת המשטר יעלה על התועלת שבהחלפתו – כמו במקרה אנדרלמוסיה ברחובות – יתכן ונראה נסיגה עצימה יותר למחוזות המדינאות. זה גם הזמן להזכיר שלא נולדה הפצצה שתחליף לבדה משטר, ואת חמינאי יהיה מאתגר "לשלוף ממיטתו", כמעשה מדורו.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיבעוד שלאיש לא ברור מה יקרה, הדרך לאמוד מה מורה מצפן האינטרסים האמריקאי היא באמצעות בחינת הנסיבות: הטרמינולוגיה המסויגת בשימוש הנשיא ביחס להמשך הירי או תליית המוחים, יחסו הקריר ליורש העצר, קצב התקדמות הצבא האמריקאי, והיחלשות המחאות בשטח – כל אלה עשויים להעיד שהאמריקאים חפצים ברגיעה, מטעמיהם. האפשרות שמדובר ברכיבי הונאה מתוחכמת – כמובן שקיימת. ועדיין, שבעה באוקטובר מזכיר שגם כאן, את המציאות שלנו נכון לנתח עם יותר סימני שאלה ופחות עם סימני קריאה. מה שהיה נכון ביחס לעזה, נכון גם בנוגע למה שיקרה בטהרן.
