יש רגעים בהיסטוריה שבהם המציאות כל כך חריגה וכל כך בלתי נתפסת עד שהיא שוברת את הכלים. ויש רגעים אחרים, כמו אלו שאנחנו חיים בהם עכשיו, שבהם המציאות כל כך חריגה, שאנחנו פשוט מתחילים להתרגל אליה. זאת אולי התופעה המוזרה ביותר של ישראל של 2026: הנרמול.
שגרת חיים שנשמעת כמו תקלה במערכת. אנשים הולכים ברחוב עם תחושת גאווה לאומית, מדברים על ניצחון, על עוצמה, על חוסן ואז חוזרים בלילה לישון בממ"ד. כאילו אין שום דיסוננס בין הדברים. כאילו זה נורמלי וכשמשהו הופך לנורמלי מפסיקים לשאול עליו שאלות. ומי שכן שואל שאלות מהר מאוד מסומן כבעייתי. במקרה הטוב תמים, במקרה הרע בוגד.
שלא לדבר על זה ובעצם אסור לנו להתלונן. אני לא יכולה להתלונן. באיזו זכות אני מתלוננת כשנלחמים? כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. אולי גם התלונות.
גם התקשורת כבר מזמן הסתנכרנה עם השגרה המעוותת הזאת, אפשר אפילו לומר שהיא מובילה אותה על נס. כל שעות השידור מוקדשות לחדשות. כל רצועה, כל ערב, כל לילה. זה כל כך מובן מאליו, שאפילו ילדים יודעים כבר לנחש: הערב יהיו חדשות או ריאליטי? וכשאין באמת חדשות אז מייצרים אותן. ראיונות מהמקלטים. פאנלים אינסופיים. אפילו הגיע כלב (אמנם חמוד) שמגיע לשידור. הכול כדי למלא עוד שעה, עוד רצועה, עוד מסך.
מפספסים את הסיפור עצמו
אבל כש"החדשות" הופכות לדבר המרכזי, לב האירוע ולעיקר, קורה משהו מסוכן: אנחנו מפספסים את הסיפור עצמו. כי מתחת לרעש הבלתי פוסק, מתרחשת תופעה הרבה יותר מדאיגה: אנשים פשוט מפסיקים להאמין. יש כבר מי שלא הולכים לממ"ד כשהאזעקה נשמעת. לא מתוך אומץ, מתוך ייאוש. מתוך תחושה שאף אחד כבר לא אומר את האמת.
תוכן מלחמה שמסתובב ברשתות כמו עוד סוג של בידור: עוד רילס של בית הרוס, עוד סרטון של מקלט שנפגע, עוד גיף של טיל שמתפצל בשמיים
ובתוך כל זה אנחנו ממשיכים לייצר אשליה של נורמליות. וולט מגיע, הסופר פתוח. הזום עובד. זה נראה כאילו החיים ממשיכים כרגיל. אבל זאת נורמליות מזויפת. תפאורה. יש משהו כמעט אבסורדי בפער הזה. בבוקר אזעקה, בצהריים ישיבת זום, בערב משלוח מהסופר. אנשים בודקים אפליקציית פיקוד העורף ביד אחת ואת תפריט המסעדה ביד השנייה. המציאות מתפצלת לשניים: מלחמה שמתרחשת סביבנו וחיים שמתעקשים להיראות רגילים. וככל שהפער הזה גדל, כך גדלה גם תחושת הניתוק. כאילו אנחנו צופים בחיים של עצמנו מבחוץ דרך מסך.
תוכן מלחמה שמסתובב ברשתות כמו עוד סוג של בידור: עוד רילס של בית הרוס, עוד סרטון של מקלט שנפגע, עוד גיף של טיל שמתפצל בשמיים.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיובינתיים הצפון נשכח. אנחנו אוהבים לשתף ציוץ שמדבר על הלילות ללא שינה שם, על הפחד, על השחיקה, על כמות האזעקות שהיו שם ביממה האחרונה. זה ציוץ שמרגיש חשוב לשתף. מוסרי אפילו. אבל האמת הפשוטה היא שזה כבר לא מביא לייקים כמו סרטון של טיל בשמיים.
הכאב הפך לרעש רקע. משהו שקיים, אבל כבר לא מצליח לחדור את המסך. עוד סיפור, עוד עדות, עוד לילה בלי שינה שמתחרים באלגוריתם עם עוד סרטון דרמטי.
וזו אולי הטרגדיה הגדולה של התקופה הזאת: לא שהמלחמה נמשכת, אלא שהצלחנו להפוך אותה ללוח שידורים.
