"אנחנו נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בביטחון ובכוח מוגבר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה… לעולם לא ניכנע".
איזה פער תהומי בין המילים הללו של צ'רצ'יל, אולי המנהיג הבריטי הגדול ביותר בכל הזמנים, לבין מי האפסיים בהם מתבוסס כיום ראש ממשלת בריטניה, קיר סטרמר.
צ'רצ'יל הנהיג אומה שעמדה לבדה מול המפלצת הנאצית והפכה פחד לברזל בעמוד השדרה. סטארמר מייצג את הדור ההפוך: פוליטיקאים עם עמוד שדרה מגומי, אומץ של פודינג רוטט ומדיניות שנעה בין התנצלות מביכה לבין חנופה גועלית לכל גורם רדיקלי איסלמיסטי שחוטף לו את המדינה.
בריטניה, שבתחילת המאה העשרים הייתה האימפריה שבה השמש אינה שוקעת, הפכה בתוך מאה שנה למדינה מבולבלת שמחפשת את עצמה כמו תייר אבוד בתחנת רכבת בפדינגטון. האומה שהניפה בגאווה את דגל ה-Union jack מעל רבע מכדור הארץ מתנהגת היום כאילו הדגל הזה הוא סמרטוט מביך שיש להסתיר בארון ואף אוסרת על פטריוטים אנגלים לנופף בו בהפגנות, בזמן שדגלי פלסטין שולטים במרחב.
האליטות הפוליטיות והאקדמיות בלונדון, שיכורות מרב-תרבותיות חלולה ומרגשות אשם קולוניאליים, הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן: להפוך פטריוטיות לחטא, מסורת אנגלית לבדיחה וגאווה לאומית לסוג של פשע מחשבה
האליטות הפוליטיות והאקדמיות בלונדון, שיכורות מרב-תרבותיות חלולה ומרגשות אשם קולוניאליים, הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן: להפוך פטריוטיות לחטא, מסורת אנגלית לבדיחה וגאווה לאומית לסוג של פשע מחשבה.
סירובה של בריטניה לאפשר לצבא ארצות הברית להשתמש בבסיסי חיל האוויר שלה עבור המפציצים האמריקאיים איננו רק טעות מדינית - זו הצהרת כניעה עטופה בנימוסים בריטיים וטעות פוליטית מהדהדת. במקום להיות עוגן ביטחוני של העולם החופשי, לונדון משדרת לעולם חולשה, היסוס ופחד - שלושת הניחוחות האהובים ביותר על דיקטטורים, טרוריסטים ואנשי משמרות המהפיכה.
אין פלא שמנהיג הימין נייג'ל פארג' מתחזק בהתמדה בסקרים. יותר ויותר בריטים מביטים סביבם ושואלים איך האומה שהביסה את היטלר הפכה למועדון ויכוחים אקדמי שמפחד אפילו להגדיר מי הוא. הם נזכרים בערגה בצ'רצ'יל בזמן שבפועל הם מונהגים כבר שנים בידי אוסף של בירוקרטים חיוורים שנראים כאילו נבחרו בתחרות "מי רוצה להיות לוזר".
צרפת לא למדה מהעבר
מעברה השני של תעלת לה מאנש המצב איננו טוב יותר, למעשה, הוא אפילו גרוטסקי יותר. צרפת ממשיכה לשבור שיאים של התאבדות לאומית תוך שהיא מתמסרת לזרועות המטונפות של ארגוני ומשטרי הטרור האכזריים ביותר של המאה ה-21. צרפת, שיש לה כבר ניסיון בזוי כיצאנית הפסוקה של אירופה מול המשטר הנאצי, מנסה לשחזר את ימיה "הגדולים" בפייסנות כלפי איראן, בהגנה על חיזבאללה ובתערובת מביכה של יהירות אינטלקטואלית, כיסי אנטישמיות ועיוורון פוליטי.
ממשלת מקרון נראית לעיתים כמו קרקס פוליטי שבו הליצן הראשי מנסה לשכנע את הקהל שהאוהל לא בוער בזמן שהלהבות כבר מטפסות על הקירות. הכלכלה מקרטעת, ראשי ממשלה מתחלפים כמו גרביים, החברה מתפוררת, והרחובות, במיוחד בפרברים, הפכו למעבדה של כישלון רב-תרבותי.
על הקווים מתחממים לה פן וברדלה, שמביטים על הקריסה הזאת כמו על פרי בשל שנושר מהעץ - או ליתר דיוק, כמו על פרי רקוב ומבאיש.
ספרד אנטי ישראלית
בספרד, ראש הממשלה סנצ'ז שקוע עד צוואר בפרשיות מביכות ושערוריות פוליטיות. כדי לייצר עוד ספין, הוא פנה למסלול המוכר של רטוריקה אנטי-ישראלית ואנטישמית זולה. אלא שספרד זוכרת את ימי הכיבוש האיסלמי, היא פחות מתחברת. ככל שסנצ'ז שובר שמאלה, הציבור הספרדי פונה ימינה ומפלגת הימין VOX ממשיכה לצבור כוח במהירות. אמנם רק בעוד כשנה וחצי בחירות גם שם, אבל בינתיים סנצ'ז חוטף אמברגו סחר מטראמפ, סקרים לא מחמיאים וסיכוי גבוה שתתפרק לו הממשלה והבחירות יוקדמו.
נבו כהןובתוך כל התמונה העגומה הזאת, ישראל מזדקרת כחריג עבור האירופים. מול הרפיסות האירופית, נחישות ויוזמה, מול העיוות המוסרי והפניית הגב האירופית לצדק, ישראל היא מגדלור של איתנות נחושה שבוחרת בכוחות הטוב מול הרשע הטהור, מול חידלון ופחדנות, ישראל פועלת בפוטנטיות והתקפיות.
בזמן שנאט"ו מתקשה להצדיק את קיומה מעבר לערימות ניירות ומשרדים עמוסי בירוקרטיה בבריסל, ישראל משגרת, פוגעת ומשמידה. אל מול האתגרים הגדולים שעוד מצפים לארצות הברית ולמערב, העולם כולו צופה ומזהה מי הגיעה מצוידת וערוכה למלחמה, ומי נתפסה עם המכנסיים למטה.
הכותב הוא אסטרטג פוליטי. לשעבר יועץ לשר איתמר בן גביר ולרה"מ לשעבר נפתלי בנט
