שורד השבי עומר ונקרט הגיע היום (ראשון) לכנס לשכת עורכי הדין באילת, ושיתף על ההתעללות שעבר בידי מחבלי חמאס ברצועת עזה. לדבריו, אחד המחבלים "היה מביא חומר של ריסוס למזיקים והיה משפריץ עליי על הפנים - ומכריח אותי להישאר עם עיניים פקוחות. הוא השפריץ לי על הפנים, על מברשת השיניים, על המזרן - בכל מקום".
דבריו של עומר בכנס
(צילום: לשכת עורכי הדין)
ונקרט הוסיף כי "היה שלב שהוא התחיל להכות אותי עם מוט ברזל, ואז הרעבה קשה מאוד של חצי פיתה למשך שבועיים-שלושה, לרוב עם פטריות ועובש. הייתה סביב הכניסה לרפיח הרעבה מכוונת, התעללות מכוונת והתעמרות והתעללות נפשית. היו מסכנים את החיים שלי בשביל הכיף".
"היה במנהרה לח מאוד, חנוק מאוד, אין אוויר וקשה מאוד לנשום באיזשהו שלב", סיפר. "הייתי 6 חודשים וחצי לבד. נכנסו אליי פעם באף פעם. היו נכנסים אליי ל-60 שניות ביום בזמן שאני במסדרון, כשהכי רחב זה 90 ס"מ, 9 מטרים של אורך וגובה 1.85 - ואני במרכז החדר עם מזרן שיותר רחב מהמסדרון. שם הייתי 420 יום והיו נכנסים פעם-פעמיים ביום ל-30 שניות. כדי לשבש לי את תחושת הזמן יצאו במגמה של 'אין זמן מתחת לאדמה', וכשהם היו מגישים לי אוכל הם הורו עליי להסתובב לפני כדי שלא אראה אותם. מקלחת - התקלחתי פעם ב-50 יום. הביאו לי בקבוק ואמרו לי 'קח, תשטוף את עצמך'. הייתי הולך המון, 6 שעות ביום. מהרגע שליאם אור יצא מהשבי הייתי הולך וחושב וככה הייתי מעביר את היום".
1 צפייה בגלריה
"כשהגעתי לרעים הייתי בהלם שאני עד כדי כך רזה". ונקרט בכנס
(צילום: דוברות לשכת עורכי הדין)
בהמשך הוסיף ונקרט כי אחרי תקופה ארוכה היה שינוי בחוויית השבי שלו. "המזל שלי שביום ה-250 טל (שהם), אביתר (דוד) וגיא (גלבוע דלאל) חברו אליי למטה וירדו למנהרה שלי, ושם המצב הנפשי שלי התייצב, אבל נהיה צפוף יותר. לא היה איפה ללכת. את האוכל מחלקים לארבעה והתנאים החמירו, אבל ההתעללות הפסיקה כי היה יותר פיקוח".
לדבריו, "הייתה לי מראה בשבי כמה פעמים, ורק מראת פנים. אני זוכר שבערך חודש לפני שיצאנו ראיתי שהייתי נראה מאוד רזה, אבל לא ראיתי את הגוף שלי אז לא ידעתי עד כמה. אמרתי לטל ואביתר 'אני לא כזה רזה, תפסיקו להגזים', והם אמרו במילים עדינות שאני מאוד רזה - הבטן, הפנים, שהצלעות בחוץ, שכל עצמות הפנים שלי בולטות. כשנכנסתי לרעים והסתכלתי במראה הייתי בהלם שאני עד כדי כך רזה".
"היו תקופות שלא הגענו לפיתה ביום", שיתף, "ושלושה-ארבעה שבועות ברצף שאתה נע בין פיתה ביום עם מריחה של גבינה ופול. זה היה או פיתה או אורז. אני יכול לספור על שתי ידיים את הפעמים שקיבלתי פחמימה לא ריקה. קוליטיס זו מחלה שמונעת מתזונה, ואני והגסטרו מסתלבטים שזה היה טוב לקוליטיס. לא היה לי התקף היסטרי, אבל כן היה יותר מפעם אחת שחשתי כאבי בטן קשים לכמה שעות. ידעתי שאני לא אוכל להגיע להטבה בתנאים כאלה. בגלל שהייתי בתת-תזונה זה שיחק במרכאות לטובת הקוליטיס ומנע התקף ארוך טווח".
ונקרט שיתף גם כי חשב בתקופת השבי על רגע השחרור שלו. "דמיינתי את הרגע הזה של המפגש עם ההורים מאות פעמים. בכל רגע ורגע שדמיינתי את השנייה הזו - לפגוש את אמא ואבא ולחבק אותם - דמיינתי שאבכה כמו ילדה בת שלוש. לא דמיינתי שזו תהיה רמת ההתרגשות. אופוריה לא נורמלית", סיפר.
