הדמוקרטיה ה"תוססת" שבנימין נתניהו אוהב להתגאות בה באנגלית בפני קהלים זרים נמצאת בלחצים חסרי תקדים מצידו ומצד שרי ממשלתו. היא עדיין עומדת בהם. היא מחזיקה מעמד לא בשל היסודות האיתנים שלה אלא בגלל מספר אנשים אשר מבינים את גודל השעה ואת תפקידם ההיסטורי. הגיבור של הרגע הוא המפקח הכללי של המשטרה, רב ניצב דני לוי.
אותו דני לוי, שקודם על ידי איתמר בן גביר שקיווה שירסק עבורו את המשטרה על ידי פוליטיזציה על מלא של הגוף האמון על שמירת החוק, ניצב אל מול דרישותיהם של שר המשפטים ושל השר לבטחון לאומי. לאחר שהדף לחצים בלתי חוקיים מצד השרים הבכירים התבשרנו מתוך המשטרה כי "המפכ"ל מנע הפיכה משטרית" בכך שהורה להמתין לפסיקת בג״ץ בטרם יאפשר לשופט קולה אותו מינה לוין ללא סמכות לעיין בחומרי החקירה של "פרשת הפצ"רית".
כדאי להתעכב בנקודה זו ולהבין עד כמה שברירית הדמוקרטיה, לא רק זו שלנו אלא כל דמוקרטיה. לאורך ההיסטוריה האנושית רובם המוחלט של בני האדם לא היו אזרחים אלא נתינים חסרי זכויות, ללא יכולת פוליטית להשפיע על חייהם ונותנים למרותם המוחלטת של שליטים עריצים. רק תנאים יוצאי דופן ששררו ביוון לפני כ-2,500 אפשרו את הקמתן של קהילות דמוקרטיות, ערי מדינה בהן זכו בני אדם לראשונה להיות שותפים פעילים בשלטון ולהיות שווים בפני החוק. לא כל מי שחי באתונה היה אזרח (רוב התושבים וכל התושבות לא היו אזרחים) אבל כל אזרח הבין שהוא חי בחברה מיוחדת מכל אלו שקדמו לה והתגאה בכך. מאז הרעיון הדמוקרטי פשט ולבש צורות שונות אבל האידאל היווני נשמר עד שחידש את ימיו והתקבע לאחר המהפכות המודרניות של סוף המאה השמונה עשרה.
יחד עם הדמוקרטיה התכונן הרעיון של שלטון החוק גם הוא ביוון, מתוך ההבנה שהחוק ולא מלך הוא העליון וכולם כפופים לו. כבר הפילוסוף אריסטו הבין כי "עדיף שהחוק ימשול ולא האדם", מתוך הבנה שכאשר השליט כפוף לחוק נמנעת עריצות. המשפט הרומי חיזק גם הוא את הרעיון שהחוק הוא מסגרת מחייבת וא-פרסונלית, ועוד קודם לכן העמידה המסורת התנ״כית והיהודית את ההנחה שהחוק איננו תוצאה של החלטת שליט, אלא הוא ביטוי לרצון אלוהי המחייב את הכל, גם ובעיקר את השלטון. במאות שלאחר מכן עם התגבשות מוסדות שלטון וחקיקה מודרניים, התפתח הרעיון לכדי עקרון יסוד בפוליטיקה המערבית.
המדינה היא לא אתה
משמעותו של שלטון חוק היא שכל אדם ורשות במדינה, כולל נבחרי ציבור, כפופים לחוק ונושאים באחריות אם יפרו אותו. החוק נועד להגן על אזרחי המדינה ולמנוע שרירות לב של בעלי כוח והכפיפות אליו היא אבן היסוד של משטר דמוקרטי: הוא מבטיח שהמדינה תתנהל על פי עקרונות קבועים וגלויים, ולא על פי אינטרסים של בעלי הכח. הוא ההפך הגמור מאימרתו המפורסמת של האבסולוטי שבמלכים, לואי הארבע עשרה שאמר: "המדינה היא אני". המלך הצרפתי היה יכול לחוקק כל חוק כרצונו, אבל בדמוקרטיה שר המשפטים אינו יכול להחליט שהוא יכול לקבוע ללא סמכות מפורשת כי נציב קבילות השופטים (אותו הוא עצמו מינה) יחקור את היוע״משית שמפריעה לו לממש את ההפיכה המשטרית. למזלנו גם המפכ״ל עומד בראש המשטרה סבור כך ולמרות מסע הלחצים הפוליטיים הפסול הורה להמתין לפסיקת בג״צ. כמו ביוון הקלאסית כך היום: עדיף שהחוק ימשול ולא האדם.
כשהקימו האבות המייסדים האמריקאים את ארצות הברית הם הבינו כי "אם בני האדם היו מלאכים לא היה צורך בממשלות", כאימרתו של ג׳יימס מדיסון, לימים נשיאה הרביעי של ארצות הברית. מכיוון שבני אדם אינם מושלמים ומבקשים לצבור עוד ועוד כח ביקשו מייסדיה של ארצות הברית לכונן ״שלטון של חוקים, ולא של בני אדם״. בארצות הברית חלמו האבות המייסדים על משטר שיתבסס על חוקה שתיושם באופן שווה על כל אזרחיה. החוק נתפס, שם ואחר כך בשאר העולם הדמוקרטי, כנייטרלי ורציונלי, שיישומו עומד מעל לכל אדם פרטי.
לוין ודומיו יודעים לעשות דבר אחד בלבד, לנסות ולפרק את שלטון החוק. האזהרה שיש לשלוח לו ולסייעניו היא גם מוסרית וגם פוליטית: אסור לקחת כמובן מאליו את הסדר ואת החוק, את אותה ״משילות״ חמקמקה שככל שהממשלה הנוכחית מנסה לחזק היא רק מחלישה
מי שאינו מרוצה מהדמוקרטיה הישראלית שלנו על מגרעותיה שלנו צריך לדמיין רק לרגע את האלטרנטיבה. מדינת החלומות שתעבור הפיכה משטרית עליה חולמים היריב לוינים לא תהיה מדינה הנשלטת ביעילות וב"משילות" מופלאות. לא יהיו בה תשתיות נהדרות, מערכת בריאות שוודית, חינוך מערבי מתקדם ואפילו מערכת בטחון המספקת את תכליתה. לא ולא, זו תהיה מדינה בה שום חסם ובלם לא יעמוד בפני בעלי הכח והשלטון. השחיתות של מאי גולן, מירי רגב, דודי אמסלם ודומיהם תחוויר למול מה שיתחולל פה. הסיוט הזה אליו גוררים אותנו חסידי "הרפורמה המשפטית" יקנה כח אדיר ולמעשה בלתי מוגבל לראשי השלטון שיוכלו לעשות במדינה כרצונם, שום שופט או יועץ משפטי לא יוכלו לעצור אותם. האנשים האלה יביאו אותנו במהרה לקריסה ולאסון במימדים תנ״כיים, חורבן הבית.
הציוויליזציה האנושית נשענת על קליפה דקה. הנורמות, הערכים והמוסדות שעומדים בבסיס החברה הם שבריריים מאוד, מעטפת דקה שמסתירה את זרמי העומק ההרסניים והאלימים הטבועים בנו. הציוויליזציה איננה מהות יציבה אלא מעטה עדין שעלול לקרוס במהירות מסחררת בזמן מצוקה קיצונית. חברות רבות קרסו לאנרכיה מוחלטת בעיתות של בצורת, מגפה או מלחמה. אז נחשפים יצרי ההישרדות, האנוכיות והאלימות ובני האדם מתדרדרים למה שכינה תומס הובס שהיה עד למלחמת אזרחים נוראית באנגליה במאה ה 17 כ"מלחמת הכל בכל" בה "אדם לאדם זאב". ההיסטוריה מלאה באסונות בקנה המידה של ה-7.10 שאורכם לא היה שעות או ימים אלא חודשים ושנים. אירועים בהיסטוריה העתיקה ממלחמות האזרחים בקורפו ובירושלים ("חורבן הבית"), דרך מלחמת שלושים השנים באירופה במאה ה-17, וכמובן זוועות המאה העשרים הם תסריטים שרק נדמים לנו כאפוקליפטיים ולקוחים מעולם אחר. הם נמצאים ממש מעבר לסיבוב אם לא ניזהר.
פרופ' ערן שלולדמויות אלימות כמו שר המשפטים לוין חסרה ההבנה והראייה ההיסטורית על מנת להבין עד כמה הדמוקרטיה והסדר החברתי הם שבירים. כפי שלמדנו בשלוש שנים האחרונות, וראינו שוב רק בימים האחרונים בנסיונותיו המגושמים והלא-חוקיים בעליל למנות בכח בודק חיצוני ב"פרשת הפצ"רית". לוין ודומיו יודעים לעשות דבר אחד בלבד, לנסות ולפרק את שלטון החוק. האזהרה שיש לשלוח לו ולסייעניו היא גם מוסרית וגם פוליטית: אסור לקחת כמובן מאליו את הסדר ואת החוק, את אותה "משילות" חמקמקה שככל שהממשלה הנוכחית מנסה לחזק היא רק מחלישה. אסור לנו לשכחו כי הרמזורים המתפקדים בכבישים והמים הזורמים בברזים, הצבא המגן עלינו והאור שנדלק כשמרימים את המתג אינם מובנים מאליהם. כל אלו הם תוצאה של מאמץ מתמשך, של השקעה בחינוך, במוסדות, במדע ובתרבות שעלולים להיסדק מהר מכפי שניתן לחשוב אם נאבד את האמון האחד בשני ובמוסדות המנהלים אותנו. על הציבור הישראלי לעצור את מסע ההרס של יריב לוין ולומר לו – די!
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
