אני מעריך מאוד את עמיחי אתאלי ואת כתיבתו, אבל המאמר שפרסם מפספס את הנקודה המרכזית, ואולי אפילו הופך אותה על פיה. הוא בא בטענות לעם, אבל הבעיה היום בישראל היא לא העם - הבעיה היא משבר אמון עמוק בין הציבור לבין ההנהגה.
העם בישראל מוכיח פעם אחר פעם את כוחו: הציבור ממושמע להוראות הצבא ופיקוד העורף, מספר הנפגעים נמוך יחסית כי אנשים נשמעים להנחיות, מאות אלפים מתייצבים למילואים, והחברה האזרחית מלאה ביוזמות של ערבות הדדית.
זו לא חברה שמתפרקת - זו חברה חזקה מאוד. אבל מול החברה הזאת עומדת הנהגה שנראית מנותקת. בזמן מלחמה היא לא מציגה לציבור מטרות מלחמה ברורות, לא מסבירה איך נדע שהשגנו אותן, וכמעט לא עומדת מול הציבור ועונה לשאלות. במקביל, היא ממשיכה להתעסק בפוליטיקה: תוקפת את היועצת המשפטית לממשלה ואת מערכת המשפט תוך כדי מלחמה, עוסקת בדיונים על חנינה לראש הממשלה תוך כדי מלחמה, ואפילו נשמעות קריאות לפנות לנשיא ארה"ב כדי להטיל סנקציות על משרתי ציבור בישראל. והנה מאי גולן, שרה בממשלה, טסה לכנס בארצות הברית בעיצומה של המלחמה.
העם בישראל עוצמתי. אבל אמון הציבור בהנהגה נשחק - לא בגלל חולשת העם, אלא בגלל הנהגה שלא מנהיגה אלא עסוקה בפוליטיקה קטנה
לבוא לעם בטענות זה קל - אבל זה גם פוטר את ההנהגה מאחריות. העם בישראל חזק. העם בישראל עוצמתי. אבל אמון הציבור בהנהגה נשחק - לא בגלל חולשת העם, אלא בגלל הנהגה שלא מנהיגה אלא עסוקה בפוליטיקה קטנה.
בזמן מלחמה צריך לבקש מהציבור לגלות אחריות, אבל צריך גם לדרוש מהמנהיגות שקיפות, הסברים ומנהיגות אמיתית. בלי זה אי אפשר לבנות אמון.
אורן הלמן כיהן כסמנכ"ל בחברת החשמל
