במדינה מתוקנת, צבא העם לא עובד אצל אף מגזר. לא אצל רבנים, לא אצל פוליטיקאים, לא אצל תנועות מחאה ולא אצל קבוצות לחץ. צה"ל הוא לא מסגרת שמשרתים בה בתנאי שהכול מתיישב בדיוק עם תפיסת העולם הפרטית או הדתית שלנו. להפך: אנחנו משרתים את המדינה, את החברה ואת ביטחון אזרחי ישראל דרך צה"ל. זו נקודת המוצא.
דווקא מתוך הערכה עמוקה למסירות הנפש, לגבורה ולתרומה האדירה של בוגרי ותלמידי ישיבות ההסדר במלחמה הזו - מחיר דמים כבד מנשוא שכולנו כואבים - מכתב ראשי הישיבות המודיע כי תלמידיהם לא יתגייסו עוד לחיל השריון הוא סימפטום מסוכן. זהו אינו עוד ויכוח אידיאולוגי לגיטימי; זהו אולטימטום המאיים על רעיון השירות המשותף. הרעיון שקבוצה יכולה להכתיב לצבא את תנאי השירות או המבנה המבצעי שלו- ואם לא, "לסגור את הברז"- אינו מאבק ערכי. הוא פגיעה ישירה ביכולת של צה"ל לתפקד, לבנות כוחות ולהפעילם בשעת מלחמה קיומית.
וצריך לומר גם את האמת המקצועית הפשוטה: הפאניקה סביב "גברים ונשים יחד בטנק" מנותקת מהמציאות המבצעית בשטח. בצה"ל אין כיום מודל של צוותי טנק מעורבים מגדרית בתוך חטיבות התמרון. מדובר בבחינה מקצועית, מדורגת ומבוקרת של שילוב נשים בתפקידי לחימה נוספים, תוך התבססות על מדדים אובייקטיביים בלבד: כשירות מבצעית, עומסים פיזיולוגיים ותפקוד צוותי. צה"ל בוחן, מודד ומחליט - לא לפי לחץ ציבורי, אלא לפי צורך מבצעי.
וצריך לומר גם את האמת המקצועית הפשוטה: הפאניקה סביב "גברים ונשים יחד בטנק" מנותקת מהמציאות המבצעית בשטח. בצה"ל אין כיום מודל של צוותי טנק מעורבים מגדרית בתוך חטיבות התמרון
הוויכוח על שילוב נשים בלחימה הוא לגיטימי, והוא חייב להישאר במגרש המקצועי. אפשר וצריך לדון בהתאמות פיזיולוגיות, בסרגלי מאמץ, בשחיקה ובבריאות הלוחמות. אך בפועל, נשים כבר מהוות כיום כ-18%-20% מהמערך המבצעי ולוחם-הגבולות של צה"ל, וכ-90% מהתפקידים בצבא פתוחים בפניהן. בגדודים המעורבים, במערך ההגנה האווירית, בחילוץ והצלה, ביחידות המודיעין המיוחדות ובכלל זרועות הביטחון - נשים הוכיחו כשירות מבצעית עילאית לאורך שנים, ובמיוחד ברגע האמת של 7 באוקטובר.
וכאן מתגלה האבסורד: מצד אחד, מציבים תנאים ואיומים מפני שילוב נשים בתפקידי לחימה. מצד שני, מתקיים בפועל פטור רחב ואנכרוניסטי לעשרות אלפי צעירים בקבוצות אחרות באוכלוסייה. ובתווך - צבא שנלחם על חייו, הסובל ממחסור קריטי ומיידי בכוח אדם. צה"ל מדווח על עומס חסר תקדים על מערך המילואים, עם מאות אלפי מגויסים שנקרעים מבתיהם ומעסקיהם לסבבים חוזרים ונשנים, ותחת שחיקה עמוקה של הלוחמים ומשפחותיהם.
מי בדיוק אמור לשרת כאן ולשאת בנטל?
אם החרדים אינם מתגייסים בהיקפים משמעותיים, אם נשים נדחקות החוצה מתפקידי לחימה משיקולים פוליטיים, ואם קבוצות נוספות יציבו תנאים אידיאולוגיים לשירות- מי יישאר בטנקים ובנגמ"שים? שוב אותם מילואימניקים? שוב אותן משפחות? אי אפשר לדבר גבוהה-גבוהה על "צבא העם" ובאותה נשימה לפרק את האחריות המשותפת לטובת אינטרסים מגזריים.
נשים אינן פרוייקט "שילוב" ניסיוני; הן בלב העשייה הביטחונית. הן היו שם ב-7 באוקטובר - כתצפיתניות, לוחמות, קצינות, חובשות ומפקדות- והן שם בכל יום מאז. הן מפעילות מערכות, מנהלות קרבות, מטפלות בפצועים ומקבלות החלטות גורליות תחת אש. הן חלק בלתי נפרד מהשדרה המבצעית של מדינת ישראל.
איילת רזין בית אורהוויכוח הזה גדול בהרבה מחיל השריון. הוא נוגע לשאלה האם מדינת ישראל בשנת 2026 עדיין מסוגלת לקיים מסגרת ממלכתית משותפת אחת, שבה האחריות לביטחון קודמת לכל תכתיב מגזרי. אחרי חודשים ארוכים של מלחמה ומחיר דמים כבד, אין לנו את הפריבילגיה להפוך את צה"ל לשוק של תנאים וחוזים מותנים.
המשרתים והמשרתות - ובהם אלפי החיילים הדתיים שמסתערים בגבורה- ראויים למנהיגות שלא משתמשת בהם ככלי לחץ פוליטי. הם ראויים לאמירה ברורה: צה"ל צריך אתכם, אבל הוא צריך גם אותן. תודה לכל מי שנלחמת ולכל מי שנלחם, לכל מי שמשרת ומשרתת בלי להציב למדינה אולטימטום. בזכותכם עוד יש לנו סיכוי לשמור על צה"ל כצבא העם, ועכשיו חובתו של הדרג הפיקודי והמדיני להבטיח שהצבא הזה יישאר של המדינה- ולא של אף מגזר.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
