הזעקה של תקווה סבאן נשמעה ונראתה למרחוק. כמו זעקתו של איציק סעידיאן, הצעיר הלום הקרב שהצית את עצמו, נפשה של תקווה בת ה-20 נשרפה בלהבה גדולה. היא לא ישבה מאחורי תריסים מוגפים ונגמרה בשקט. פעם אחר פעם פנתה לכל גורם אפשרי בבקשה שיאמינו לה, שיעזרו לה. בתחינה שיצילו את נפשה ואת חייה. זעקתה הייתה צורמת, מזעזעת, קיצונית – אך במקום לגרום למישהו לראות אותה, את כאבה, גרמה מצוקתה הבלתי מרפה אפילו לאנשי מקצוע להפנות לה עורף.
הסיפור שלה הוא סיפורן של רבות. כמו צעירות אחרות במצבה, היא פגשה את כל הרשויות האפשריות – משטרה, פרקליטות, רווחה, חינוך, בריאות. אף אחת מהן לא הצליחה לתת מענה למצוקות העמוקות שעימן התמודדה. רשימת המוסדות שבהם טופלה ארוכה מנשוא. 14 מוסדות, ואף אחד מהם לא הצליח לשקם אותה מהמצב הירוד שבו הייתה נתונה.
4 צפייה בגלריה
היא פגשה את כל הרשויות האפשריות, אף אחת מהן לא הצליחה לתת מענה. תקווה סבאן ז"ל
(מתוך פייסבוק )
את סיפורה הקשה, את הפגיעות שחוותה ואת אכזבתה מהרשויות פרסמה ברשתות החברתיות. היא לא התביישה ולא הסתירה, קיוותה לנער את המערכת כדי לקבל עזרה בעצמה, אבל גם כדי לסייע לאחרות, שלא יהיו עוד כמוה.
דלת אחר דלת נסגרה בפניה. כשניסתה לפגוע בעצמה לעיני עובדת סוציאלית באחת המסגרות שבהן שהתה, היא התבקשה לעזוב את המקום. כשביקשה להתאשפז בבית חולים וסורבה, שוב הקיזה את דמה לעיני כל. בחודשיים האחרונים לחייה היא התחננה לעזרה ללא הפסק, אך המערכת המותשת, המקולקלת, שלא יודעת כיצד להתמודד עם מקרים כאלה, לא השכילה להציל אותה.
לטענת הגורמים המטפלים לאף גוף בישראל אין כיום את הכלים לסייע במצבים כל כך קשים ומורכבים. אבל כדי להציל את עשרות הצעירות שצועדות עכשיו במדרון התלול והקשה שבו צעדה תקווה, המדינה חייבת להתעורר ולשנות את האופן שבו היא מטפלת ומתייחסת למקרים האלה. מעל הכול – לאתר אותם ולטפל בהם באופן ייעודי בשלב מוקדם ככל האפשר. במקביל יש להקים מסגרת סגורה ומקצועית לצעירות שמצבן הידרדר והן מתמודדות עם ההשלכות הקשות ביותר של פגיעה בילדות.
אם יבוצעו המהלכים האלה, ניתן להציל חיים. עבור תקווה סבאן זה כבר מאוחר מדי. אבל כמו במקרה של איציק סעידיאן ששרד, הזעקה שלה, המדהדת גם אחרי מותה, חייבת לטלטל את המערכת כדי למצוא פתרון לצעירות כמוה.
160 קריאות מצוקה
זה היה אסון ידוע מראש, טרגדיה שחיכתה לקרות. כולם ידעו את זה - חבריה, גורמי הרווחה שליוו אותה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאים. "לא היה לנו איך להציל אותה", היה אולי המשפט ששמענו הכי הרבה כשדיברנו עם גורמי הטיפול שליוו אותה לאורך השנים.
בשנתיים האחרונות נרשמו בתיקה של תקווה במרכז הרפואי סורוקה כ-200 ביקורים במיון, טיפולים במרפאות ואשפוזים לאחר פציעות עצמיות חמורות. בחודשים האחרונים לחייה טיפלה המשטרה ביותר מ-160 קריאות שהיו קשורות למצוקותיה והתקבלו בעיקר מגורמי טיפול שונים ומחבריה. במקביל באותה התקופה היא פנתה בעצמה על בסיס יומיומי למרכז לבריאות הנפש בבאר שבע וביקשה להתאשפז. הפסיכיאטר המחוזי סירב לאשפזה.
הפצע שרדף אותה נוצר בילדותה. היא גדלה בבאר שבע, בבית עם עשרה ילדים. האדם שפגע בה לטענתה לא הועמד לדין והאשמותיה נתקלו בחוסר אמון. חבריה מספרים שהכאב על הצדק שמעולם לא קיבלה ליווה אותה בכל יום בחייה, והקשה עליה לצאת מהמעגל ההרסני שבו הייתה שרויה.
(צילום: נויל האריס)
מגיל צעיר התגלגלה בין מוסדות - בית חם שכונה ד', קורת גג, מקום אחר, בית אריאל, בית השאנטי, אתנחתא, הלב 7/24, שלטר ירושלים, עדן כרמיה, הבית ברחוב חיים, צופייה, רטורנו, דולפין, מרכז עד"י ועוד. מצבה לא הוטב. להפך. "זה לא מפתיע אותי", מספרת מדריכה במסגרות לנוער במצבי סיכון, שמלווה צעירות כמו תקווה. "להערכתי ולהתרשמותי, אחוזים בודדים בלבד מהנערות שמגיעות אלינו מצליחים לחזור לקהילה במצב טוב יותר מזה שהיו כשנכנסו. בפועל, אם נערה מגיעה במצב מורכב וסובלת מכמה הפרעות בו-זמנית אין לנו כלים לעזור לה. אנחנו פשוט עוד תחנה בדרך הרעועה שלה".
מרגע שהפכה לבגירה, נטל האחריות נפל על כתפיה. היא שכרה דירה בבאר שבע, חיה מקצבת ביטוח לאומי ולוותה על ידי עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים שלא הצליחו לסייע לה. נטולת מעטפת תמיכה יציבה היא המשיכה ליתדרדר, הקיפה את עצמה באנשים הלא נכונים, צרכה סמים וניסתה לשים קץ לחייה עשרות פעמים.
מורן (שם בדוי), חברתה הטובה ביותר, הייתה שותפתה לסבל. "יש לנו רקע דומה", היא מספרת. "כבר שנתיים וחצי אנחנו כל היום ביחד, 24/7, ישנות אחת אצל השנייה, כמו משפחה. היו לה חיים מאוד קשים והרבה מאוד ניסיונות אובדניים. הפגיעות העצמיות האלה היו הדרך שלה לא להרגיש את הכאב". חברה אחרת אומרת: "היא לא רצתה למות. היא פשוט לא רצתה להמשיך לחיות ככה, רצתה שיראו שהיא סובלת ושיעזרו לה".
גורם שטיפל בתקווה טוען שהוצעו לה מסגרות, אבל היא לא הסכימה לעזוב את הדירה שלה ואת העיר. הוא מתאר שגרה שבה היא הייתה מתאשפזת ואז משחררת את עצמה מבית החולים הרבה לפני שהגיעה לאיזון. לדבריו, לא היה עליה מעקב, לא היה טיפול תרופתי רציף והמצב שלה הלך והידרדר. "זה סיפור שכיח", הוא אומר. "מהרגע שהמסגרות וולונטריות ואדם יכול לקום וללכת כשהוא רוצה, כשאין טיפול כפוי – זה דלתות מסתובבות".
אבל כשהיא המשיכה לבקש להתאשפז, מדוע המערכת סירבה?
"התשובה במקרים כאלה מורכבת. הסיפור של תקווה מורכב מאשפוזים קצרים שלא נותנים מענה לבעיה. הם מבזבזים משאבים לחינם, לא יעילים ואפילו מזיקים. וזה לא רק במקרה שלה. ברוב המקרים האשפוזים הכפויים לא מספיק ארוכים, ובהיעדר מרפאות ושירותים מתאימים בקהילה, מטופלים משתחררים ומידרדרים חזרה. עד שלא ישונה החוק בעניין אובדנות ויאפשר אשפוז כפוי במצבים כאלו, ועד שלא יפסיקו לשחרר מטופלים לפני שהם באמת סיימו את הטיפול – אסונות ימשיכו לקרות".
4 צפייה בגלריה
"היו לה חלומות נורמטיביים ורצון להקים משפחה בעתיד". קברה של תקווה סבאן
(צילום: רועי עידן)
לדבריו, "בחודשים האחרונים ניכרה החמרה במצבה הנפשי. היא סיפרה על 'ניתוקים' מוגברים וארוכים, ומקרים רבים וחמורים של פגיעה עצמית ואובדנות. על אף כל זאת, היא עדיין החזיקה ברצון עז לשפר את חייה, לחיות חיים ששווה לחיות אותם. רצתה טיפול פסיכולוגי ושיקום, מאוד רצתה ללמוד, להתפתח ולהיות מוגנת. היו לה חלומות נורמטיביים ורצון להקים משפחה בעתיד".
הגורם המטפל גם הפנה זרקור לבעיה נוספת שהלכה ותפחה: "היא פנתה לרשויות לא פעם, אבל להתרשמותנו היו גורמים שקצה סבלנותם למצוקותיה האמיתיות ולפניותיה הרבות. נראה שהמערכת תשה מניסיונותיה לקבל עזרה, והצעירה הזו עברה חוויות קשות במפגשיה הרבים עם המשטרה, מערכת הבריאות ובריאות הנפש".
דחף לא נשלט
החוויות הקשות מול הרשויות הוסיפו להיערם ולצלק את תקווה. ב-29 באוקטובר היא התלוננה במשטרה על פגיעה על ידי גבר מבוגר. הייתה זו עוד זעקה לעזרה. היא התחננה שיאמינו לה ונשברה לרסיסים כשהבינה שאין לתלונה סיכוי. התיק נסגר כעבור חמישה ימים, ב-2 בנובמבר. "היא לקחה את זה מאוד מאוד קשה", אומרת מורן. שבועיים לאחר מכן, הפעולות הקיצוניות שלה שוב הביאו את המערכת לסגור בפניה דלת. "העיפו אותה ממרכז יום של הרווחה כי היא חתכה את היד ליד העובדת הסוציאלית", מספרת מורן. חשוב להסביר, כי לא היה מדובר בצעד ענישה כלפי תקווה – מוסדות הרווחה שמטפלים בצעירים במצבי חירום מחויבים להגן גם על הדיירים והמטופלים האחרים במקום מחשיפה לטריגרים מעוררי חרדות.
כחודש לאחר מכן, ב-22 בדצמבר, הגיעו תקווה ומורן לבית החולים סורוקה, שאין בו מיון פסיכיאטרי, וביקשו להתאשפז. הן שוחררו מבית החולים עם חתכים עמוקים בזרועותיהן. עטרת בן ארי, ראש מחלקת הרווחה באגודת הסטודנטים במכללה האקדמית הדסה בירושלים, בדיוק עשתה את דרכה מבאר שבע לביתה, כשראתה את הצעירות.
השוטר מבאר שבע בתגובה ראשונה להתאבדות של תקווה סבאן
"פגשתי אותן בצד הכביש לאחר שניסו להידרס", היא מתארת והזעזוע עדיין נשמע בקולה. "שאלתי אם הן רוצות טרמפ. הן נתנו לי את הכתובת. תוך כדי נסיעה הן סיפרו שחזרו מבית החולים לאחר שניסו להתאבד. הייתי בהלם, לא הבנתי למה שיחררו אותן. הן הפשילו שרוולים וראיתי חתכים עמוקים.
"התקשרתי למוקד 100 ועדכנתי אותם. אמרו לי להסיע אותן לבית החולים. במהלך הנסיעה אחת מהן ניסתה לקפוץ מהרכב. מד"א והמשטרה חברו אלינו בדרך והגענו לסורוקה. השוטרת לקחה אותי הצידה ואמרה לי 'כל הכבוד שנרתמת לעזור, אבל תדעי שזה סיפור שידוע לרווחה, לא כדאי לך'".
בן ארי החליטה לתעד את המפגש של שתי הנשים הצעירות עם הצוות הרפואי. "אני מתחילה לראיין אותן ולצלם את המקרה, כי אני רואה שאף אחד לא מתייחס. שיש אוזלת יד מוחלטת של המערכת. בשלב זה מגיע פסיכיאטר. הן מספרות לו על הדרכים שבהן הן יתאבדו ומבקשות אשפוז. במקום זה, הוא חתם על טופסי שחרור. אמרתי לו 'הדם שלהן על הידיים שלך'.
"אז מגיע רופא מהמיון כדי לתת להן טיפול. הוא אומר לתקווה: 'את רוצה להפסיק לבוא למיון שלי? אני יודע שיש לך בבית... (שם החומר הרפואי שמור במערכת - נ"ב, ה"ג). תזריקי לעצמך כך וכך מ"ג ישירות לווריד. זה מוות ללא כאבים'". גם מורן מספרת כי שמעה מתקווה כי הרופא אמר לה את הדברים. בית החולים סורוקה מכחיש קיומו של אירוע כזה.
כך או אחרת, הייתה זו מהלומה נוספת. בתחילת ינואר, חודש לפני מותה, התקשרה תקווה שוב למוקד 100 של המשטרה ואיימה כי היא עומדת לשים קץ לחייה. היא נתקלה בתגובה המזעזעת שפרסומה היכה גלים: "אלוהים עוד לא לקח אותך? תתאבדי כבר בשקט", אמר לה השוטר שקיבל את שיחתה. "את מטומטמת שרוצה להתאבד. תתאבדי בלי להגיד לנו כלום". השוטר הודח מתפקידו אבל שעון החול של תקווה כבר עמד לאזול.
4 צפייה בגלריה
"הרופא מהמיון אמר: 'תזריקי לעצמך ישירות לווריד. זה מוות ללא כאבים'". הלווייתה של תקווה סבאן
(צילום: רועי עידן)
בימים האחרונים לחייה דווקא היה נדמה שמצבה משתפר. שבוע לפני מותה היא טסה עם חברתה לפריז. "זאת הייתה הפעם הראשונה שטסנו יחד", מספרת מורן. "היה לנו כיף. נהנינו מאוד". אבל החומר הרפואי המדובר לא הרפה ממנה. "זה קלי קלות להשיג", אומרת מורן. "היא הייתה דלוקה על החומר הזה והתחילה לחפש איפה להשיג. בפעמים הראשונות היא אמרה לי 'זה רק עושה לי סאטלה ואני לא מתה'".
לפני שבוע, בשעת חצות, בלילה שבין שישי לשבת, מורן הייתה בחדרה והתכוננה לישון, כשפתאום תקווה התקשרה אליה בווידיאו בווטסאפ. "בואי לסלון, הזרקתי", קראה לה בקול חלש. מורן רצה אליה ומצאה אותה שוכבת על השטיח, כשלידה מפוזרות האמפולות של החומר הרפואי – מעט יותר מהמינון המדויק שעליו שמעה לכאורה במיון. מורן התקשרה מיד למד"א והחלה לבצע החייאה בהדרכת המוקד.
"תקווה מתה לי בידיים", היא אומרת בקול מרוסק. "לא היו לה תוכניות למות באותו היום, עד כמה שאני יודעת, אבל היא עשתה הרבה מאוד דברים מסוכנים שהרגו אותה בסופו של דבר".
עכשיו מורן נשארה להתמודד עם מצוקותיה בלי חברתה הטובה. "הכי דחוף זה להקים מחלקה לטיפול בפוסט-טראומה שיכיל אובדנות ופגיעות עצמיות", היא אומרת. "הייתי מאושפזת במחלקות רבות. את מסתובבת כל היום בין ארבע קירות ואין מענה לחרדות, לפלאשבקים. הפגיעות העצמיות והאובדנות זה לא נשלט. זה דחף. כאילו הגוף עובד לבד מרוב התסכול והכאב של הפוסט-טראומה. זה משתלט עלייך.
"עכשיו פתחו מחלקה ענקית חדשה לבריאות הנפש בבאר שבע – לעבריינים עם מחלות נפש. למי שעברו טראומות אין שום מענה. גם אם יש שוטר או פסיכיאטר או גורמי רווחה שרוצים לעזור – אין להם לאן לשלוח. צריך מערכת אשפוזית נכונה שלא יקרה לי ולבנות שסובלות מפוסט-טראומה מה שקרה לתקווה. המדינה יכולה למנוע את המקרה הבא".
לתקן את מה שנשבר
ליזה ניקולאיצ'וק, מנכ"לית מסל"ן - מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, מכירה היטב את המצוקה של תקווה ושל חברותיה. "כשמישהי מתארת שהיא הולכת להתאבד, והאיום הוא ממשי, אנחנו מבקשות עזרה מהמשטרה, שמביאה אותה לבית חולים פסיכיאטרי. אם היא לא פסיכוטית, היא מתוארת בשפה הרפואית 'מאורגנת', ואם היא לא קטינה משחררים אותה הביתה בהוראה של פסיכיאטר מחוזי. מגיל 18 לא מאשפזים בכפייה. אם הייתה אפשרות לאשפז בכפייה ולא לשחרר אותן, אולי היינו יכולים להציל הרבה מקרים".
במסל"ן מתריעים על נשים צעירות רבות שנמצאות כיום במצבה של תקווה, שמצבן הנפשי הוחמר מאוד בעקבות מותה של הצעירה. "זה כמו מגפה", אומרת ניקולאיצ'וק. "הן מכירות אחת את השנייה. לפני הלוויה שתיים מהן איימו שיפגעו בעצמן במהלך הטקס והצלחנו למנוע זאת. רבות אחרות עדיין מאיימות להתאבד".
בכיר במערכת בריאות הנפש משתף אותנו בתסכולו כשהוא עומד מול נערות שנפגעו מינית בגיל צעיר, ומתמודדות עם ההשלכות הקשות של הפגיעה בשארית חייהן. "כתוצאה מהנזק העצום שנגרם לנפש של ילדה שעוברת את החוויות האלה, אנחנו מקבלים נשים צעירות עם פוסט-טראומה מורכבת, עם אתגרים נפשיים קשים כמו הפרעות אכילה ופגיעות עצמיות.
"לצערי לגורמים הטיפוליים מאוד קשה לטפל בהן. לעיתים הן מפתחות גם התנהגות תוקפנית כלפי הצוותים. זו לא אשמתן, זאת הפתולוגיה. אבל זה הופך את הטיפול למאוד קשה".
לדבריו, איומי התאבדות הם עניין שבשגרה. "הן לא רוצות להתאבד, אבל מבינות שזו הדרך היחידה לגרום למישהו לשים לב אליהן. אם נערה אומרת 'אני בגיהינום', אין מי שיטפל בגיהינום שלך. אבל אם מישהי מתקשרת ואומרת שהיא רוצה להתאבד, כל המערכות נזעקות וכולם מתגייסים. חייבים להוציא ניידת ולהגיב. בפעם המאתיים שזה קורה, שוטרים שהתפקיד שלהם הוא לעצור פושעים לא יכולים להתמודד עם זה. אין להם הכשרה ואין להם כלים להתמודד עם מצבים נפשיים מורכבים כל כך.
"גם בהוסטלים לבריאות הנפש או במסגרות רווחה שהן נשלחות אליהן אי-אפשר להכיל את זה. אם מישהי מתחילה לחתוך את עצמה ולדמם באמצע ההוסטל, הצוות לא יכול להחזיק אותה. זה מערער את כל הדיירות האחרות. הן מגיעות למחלקות סגורות - אבל זה לא המקום המתאים להן. כשאני שולח אותן לפסיכיאטר המחוזי, הוא אומר שאין לו עילה לאשפז אותן כי הן לא פסיכוטיות".
לדבריו, אין מקום בישראל שמסוגל לטפל בנפגעות במצבים כאלה, "ולכן הן נופלות על המערכות הקיימות כמו משטרה, פסיכיאטרים, בתי חולים כלליים שאין להם יכולת וכלים לעזור להן. המסגרות לא ערוכות לטיפול בבעיות כאלה. ראיתי לאורך השנים צוותים שמפתחים שנאה לבנות האלה כי הם מרגישים תסכול עמוק מהחזרתיות של הפגיעות ומכך שהם חשים מותקפים על ידי המטופלות.
"עבדתי עם בנות כאלה לאורך השנים. זו עבודה מאוד מתסכלת וקשה. כמטפל, דיברת עם מישהי שלוש שעות והכול היה בסדר. פתאום אתה מקבל טלפון מבית החולים, 'המטופלת שלך שוב חתכה את עצמה'. מעבירים אותה לבית החולים הכללי הקרוב שוב ושוב ושוב, לטפל בפציעות. הרופאים שם לא מצליחים להבין איך ייתכן שהיא במחלקה סגורה ואנחנו לא מצליחים למנוע ממנה לפגוע בעצמה. הם לא מבינים שהיא מסוגלת למצוא אבן קטנה ועם זה להשחית את הגוף שלה".
אז אין מה לעשות? איך כן אפשר לטפל?
"הדרך היחידה זאת חקיקה שתאפשר לאשפז אותן על רקע של התנהגות של פגיעות עצמיות כל כך חמורות במחלקה ייעודית, שלא קיימת כיום, וצריך להיות שם צוות שיודע להתמודד עם שלל הבעיות הנובעות מהמצב הזה ושיהיה לו את ארגז הכלים המתאים. זה דורש שיתופי פעולה בין מסגרות הבריאות".
ראית פעם מישהי שמשתקמת ממצב כזה?
"אחת המטופלות, שהייתה במחלקה סגורה במשך עשר שנים, היא אחד ההישגים הגדולים בחיים שלי. לקחתי אותה כפרויקט, נתתי לה את הטלפון הפרטי שלי והייתי זמין לה 24 שעות ביממה. היא הייתה אמורה לסיים את חייה במחלקה. היום היא מתפקדת, עובדת, רואה את הים, אוכלת במסעדות".
שרה, אשת מקצוע שמלווה נערות וצעירות רבות במצבה של תקווה, מפנה את האצבע לטיפול המוקדם. לדבריה, הדרך להציל את הנערות האלה היא לזהות את המצוקה שלהן בגיל צעיר ולתת לה מענה בזמן. "צריך לאתר את הפגיעה כמה שיותר מוקדם, לא לפחד לחפש את זה, והחובה מוטלת על אנשי חינוך, ייעוץ וטיפול. יש חוסר במענים מותאמים לצרכים של הנערות הללו ולפעמים גם כשמנסים לטפל לוקח שנים עד שנפגעות מוכנות לטפל בעצמן.
"אני יודעת בוודאות שסביב תקווה היו אנשים שמאוד אהבו אותה ורצו להיטיב עם חייה בצורה משמעותית. היו אנשי צוות מגוונים שרצו בטובתה ורצו להגן עליה, לדחות כמה שניתן את הכאב שלה ולסייע לה כמה שאפשר. אני יודעת גם שהצוותים האלה כואבים את הבחירה שלה וגם מחזיקים בתחושת אשמה מאוד קשה. אני אומרת את זה בצער עמוק, אבל לא תמיד ניתן לתקן את מה שנשבר. זה מאוד מורכב וכואב להכיר בזה אבל אי־אפשר להציל את כולן".
בעקבות המפגש המטלטל עם תקווה ומורן, ולאור הוואקום שמצאה בטיפול במקרים כאלה, הקימה בן ארי מיזם בשם "תקווה לשינוי", "כדי שהיא תהיה הקורבן האחרון של המערכת". לדבריה, "במסגרת המיזם יוקם קו חירום ובו מתנדבים ומתנדבות שינסו לסייע בזמן אמת. בנוסף, ננסה לקדם שתי הצעות חוק, האחת שבכל בית חולים בישראל יהיה גם מיון פסיכיאטרי, והשנייה שבמוקד המשטרה יהיה קו ייעודי לטיפול במקרים כאלה".
למרות שהיוזמה הברוכה והרצון למלא את מקומה של המדינה בטיפול במצבים כאלה הוא מרגש, זו לא יכולה להיות התשובה. נערות ונשים במצבי קיצון כמו תקווה זקוקות וראויות לטיפול מקיף, מקצועי וייעודי, מפוקח ומתוקצב, שאף התארגנות אזרחית לא יכולה להחליף.
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר: "אנו מביעים צער עמוק על מותה של תקווה סבאן ז"ל. תקווה טופלה באינטנסיביות על ידי שירותי הרווחה מגיל צעיר. עובדים סוציאליים ליוו אותה במגוון מסגרות והיו קשובים לצרכיה ולבקשותיה. כחלק מהטיפול ומהניסיון להתאים את המענים עבורה, היו העובדים הסוציאליים בקשר גם עם רשויות אחרות כגון מערכת הבריאות אך מפאת חובת החיסיון אנו מנועים מלפרט מעבר לכך".
תגובת סורוקה: "צוות בית החולים טיפל בתקווה במסירות רבה ובהתאם למצבה הרפואי בכל פעם שפנתה לקבלת טיפול, במשך שנים ובמאות ביקורים, טיפולים ואשפוזים - לרבות תקשורת עם הגופים שאמונים על טיפול במקרים, אלה שהם שירותי הרווחה ובריאות הנפש, להם הייתה מוכרת. אנו לא מכירים כל אמירה של רופא שקשורה לשימוש בחומרי הרדמה".
ממשטרת ישראל נמסר: "מיד עם קבלת התלונה אודות חשד לאונס, המשטרה פתחה בחקירה שנוהלה ביסודיות ובמקצועיות, במסגרתה בוצעו כלל הפעולות הנדרשות במטרה להגיע לחקר האמת. עם סיומה הועברו חומרי החקירה לעיון והחלטת הפרקליטות שהורתה על סגירת התיק. באשר לתלונות שהגישה בעבר, כולן נחקרו ביסודיות וממצאיהן הועברו לעיון הפרקליטות, שהחליטה לסגור את תיקי החקירה".
מפרקליטות מחוז דרום נמסר: "מטעמי צנעת הפרט ובהתחשב בנסיבות הטראגיות של המקרה, אין באפשרותנו להתייחס".
ממשרד הבריאות נמסר: "המשרד ביקש את המידע בנושא ובודק את המקרה. מבדיקה ראשונית הפרטים שנמסרו אינם נכונים. מפאת חיסיון ושמירת פרטיות המנוחה לא נוכל לפרט מעבר לכך".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו – עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן – עזרה ראשונה נפשית או בטלפון 1201; סה"ר – סיוע והקשבה ברשת; סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו – עמותת "בשביל החיים" – 03-7487771.
