כשאנקרה משגרת איומים משפטיים לזירה הבינלאומית וירושלים משיבה בהצהרות חריפות, נדמה כי יחסי ישראל–טורקיה הגיעו לנקודת אל-חזור. העימות החזיתי בתקשורת מנסח תמונה שטוחה: שתי מדינות שנמצאות במסלול התנגשות ערכי ואידיאולוגי ישיר. אולם הניתוח שאני מציע, המבוסס על משפט בינלאומי ועל ריאל-פוליטיק ביטחוני, חושף מציאות מורכבת בהרבה. מתחת לעשן הרטורי, ישראל וטורקיה אינן נזירות במנזר מוסרי; הן שחקניות רציונליות במרחב גיאופוליטי אכזרי, החולקות רשת סמויה של אינטרסים אסטרטגיים קיומיים.
(צילום: AP/Yuki Iwamura, Kawnat HAJU / AFP, REUTERS/Ronen Zvulun/Pool)
כדי להבין את המשבר הנוכחי, יש לפרק תחילה את השימוש העכשווי ב"משפט הבינלאומי". הצעדים הטורקיים בערכאות הבינלאומיות או ההכרזות על חרמות אינם מבטאים נתק נורמטיבי, אלא מהווים חלק מפרקטיקה מוכרת של "לוחמה משפטית״. המשפט הבינלאומי משמש כאן כלי ניגוח טקטי במנעד הדיפלומטי, שמטרתו להעלות את מחיר המיקוח מבלי לשבור את כללי המשחק. במקביל, המשפט הימי הבינלאומי והסדרי השיט במזרח הים התיכון ממשיכים להוות תשתית קשיחה ששני הצדדים זהירים מאוד שלא למוטט. חופש השיט, יציבות נתיבי הסחר והגנה על תשתיות אנרגיה ימיות הם אינטרסים חיוניים. גם כשגלי הים התיכון גועשים פוליטית, הזרימה המסחרית והזיקות המשפטיות השקטות מוסיפות להתקיים מתחת לרדאר.
מבט על התמונה הרחבה מגלה זהות אינטרסים עמוקה עוד יותר בזירה האזורית והגלובלית. לשתי המדינות אינטרס מובהק במניעת ואקום ביטחוני במרחב הסורי והלבנוני, שעלול להתמלא על ידי צירים איראניים או ארגונים רדיקליים בלתי-מרוסנים. בלימת ההתפשטות השיעית והשמירה על יציבות הגבולות הן שאיפות משותפות. זאת ועוד, שיתוף הפעולה האסטרטגי השקט במרחב הקווקז – כפי שבא לידי ביטוי ביחסים הקרובים של שתי המדינות עם אזרבייג'ן – מוכיח כי ברגע האמת, האינטרס הביטחוני והאנרגטי המזוקק מנצח כל תחרות הצהרתית. טורקיה, השואפת למעמד של מעצמה אזורית, יודעת היטב כי נתק מוחלט מישראל ישלול ממנה את קלף התיווך האסטרטגי ויבודד אותה בוושינגטון.
כאן בדיוק נכנסת למשוואה ארצות הברית, המשמשת העוגן המערבי המשותף המרסן ומחבר את הזירות: היא בעלת הברית הקריטית של ישראל, הפטרונית הביטחונית של סעודיה, והשורש האסטרטגי של טורקיה בנאט"ו. היחסים המיוחדים של הנשיא דונלד טראמפ כלפי ארדואן והצעדים המעשיים שנקטה וושינגטון לקידום מעמדה האזורי של טורקיה אינם פועלים נגד אינטרסים ישראליים חיוניים. וושינגטון רואה בטורקיה חזקה בלם נחוץ מול איראן וגורמים רדיקליים, תוך שהיא מציבה "תקרת זכוכית" מבנית המונעת מהרטוריקה הלהוטה להידרדר לכדי התנגשות פיזית.
גורם מרסן ומאזן
במסגרת זו, "הסכם מכה להגנה משותפת" שנחתם בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן אינו משנה את מפת האיומים מול ישראל, אלא משרת מניע טורקי מרכזי של הרחבת יצוא התעשייה הביטחונית וביסוס מעמדה מול ההון הסעודי. השתלבותה של אנקרה בציר ביטחוני עם ריאד – מדינה החולקת עם ישראל תפיסת איומים שקטה ומחויבות ליציבות – פועלת כגורם מרסן ומאזן. היא כובלת את טורקיה לארכיטקטורה ביטחונית שמטרתה מניעת הסלמה ואנרכיה אזורית (בברכה שקטה מצד ארצות הברית), ולא יצירת חזית פעילה מול ישראל.
בשורה התחתונה, המציאות בחסות אמריקאית מחייבת אסטרטגיה מפוכחת של "כבדהו וחשדהו" – שמירה על ערוצים שקטים והפרדה בין הרעש הציבורי לצרכים האסטרטגיים. עם זאת, ניתוח מפוכח אינו מתכון לשאננות, ועל ישראל לפעול בנחישות, בתחכום ובשילוב זרועות אזורי בארבע זירות עיקריות:
1. הזירה הימית: מול דוקטרינת "המולדת הכחולה" הטורקית המבקשת להפקיע גבולות ימיים ולנתק את ישראל מאירופה, על ישראל לבצר את הברית המשולשת עם יוון וקפריסין (כולל פרויקטים כגון כבל החשמל Great Sea Interconnector), להאיץ חיבור תשתיות עצמאי ולמסד מנגנון אבטחה ימי בשיתוף וושינגטון.
2. הזירה הפנים-מדינתית: מול הזרמת עשרות מיליוני דולרים דרך סוכנות TIKA ועמותות כיס לבניית מעמד טורקי כ"מגן האיסלאם" במזרח ירושלים ולדחיקת ירדן – על ישראל לחוקק איסור גורף על מימון זר עוין בעיר, לבלום ארגונים טורקיים חצי-ממשלתיים ולהדק את הברית האקטיבית עם ירדן.
3. הערוץ האמריקאי: מול העיוורון המבני בערוצים הקיימים, על ישראל לדרוש הקמת ערוץ דיאלוג אסטרטגי-מודיעיני ייעודי מול הממשל בוושינגטון, שיתמקד בלעדית בחשיפת רשתות המימון ובלימת ההתפשטות הטורקית במקביל לטיפול באיום האיראני.
4. הציר הסעודי: יש לנצל את חשש בית המלוכה מאידיאולוגיית האחים המוסלמים ולהציע לריאד תיאום הדוק במזרח ירושלים (כולל השקעות אזרחיות בשילוב ירדן), לצד שיתוף מודיעיני וחיבור תפיסת האבטחה של הים האדום והים התיכון כחלק ממסדרון IMEC.
האתגר הטורקי אינו גזירת גורל. הוא מחייב את ישראל להשתחרר מתפיסות מיושנות, להכיר במורכבות המערכה הרב-זירתית, ולפעול בתחכום כדי להבטיח את ביטחונה ומעמדה במזרח התיכון.
פרופ' מוחמד ותד הוא פרופסור מן המניין (משפטים), נשיא המכללה האקדמית רמת גן וחוקר בכיר אורח במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
