מאז תחילת המלחמה, כל כמה שבועות מתפרסמת ידיעה שהופכת את הבטן: לוחם שחזר מהחזית ונפטר בעקבות אובדנות. לצערנו הרב, המדע והמגמות ברורים – מקרי אובדנות הולכים לגבור. לא מפני שאנשים הפכו חלשים יותר, אלא מפני שהעומס הנפשי במדינה הזו חוצה גבולות אנושיים. אובדנות היא לא הבעיה - היא הסימפטום הקיצוני של הבעיה. היא הקצה של רצף ארוך של אתגרים רגשיים: בדידות, חוסר מענה, חוסר משמעות, הצפה רגשית בלתי נשלטת, חוסר בהירות רגשית, שחיקה, אבטלה, טראומה לא מעובדת. כשאדם מגיע לקצה הרצף הזה, ברור שזה לא אירוע נקודתי. זה כשל מערכתי.
להתמודד עם אובדנות זה להיות לכוד בתוך הראש שלך, להיות לכוד בתוך שיחה רעילה מתמשכת. זה להיות לבד עם מחשבות מטרידות שחוזרות על עצמן, בלי פסקי זמן, בלי כפתור סטופ. מי שחווה את זה יודע: זה לאו דווקא אירוע חד פעמי שמגיע לשיא דרמטי, זה יותר תהליך ארוך ואיטי של חנק יומיומי. כשאנחנו לא מדברים על אובדנות, אנחנו בעצם משאירים אנשים תקועים לבד בראש של עצמם, בלי לצייד אותם במילים ומשפטים שיפסיקו את השיחה הרעילה. אנחנו משדרים להם שצריך להתמודד בשקט, לבד, בלי להפריע לנו, בלי לבקש מאיתנו עזרה.
ההיגיון שעומד מאחורי ההסכם הלא כתוב הזה מובן: כדי לא לעודד אובדנות, לא נדבר עליה. אבל ההיגיון הזה כבר לא עובד. המציאות בשטח היא שהתופעה רק הולכת וגדלה. הגיע הזמן לשנות את התפיסה. שיח ציבורי על אובדנות הוא כמו חבל הצלה. אם נדבר על זה, על איך יוצאים מתוך השיחה הרעילה הזאת בראש, על דרכים, על כלים, על אפשרויות – מי שצריך לשמוע עלול לשמוע. לא כולם. לא תמיד. לא מייד. אבל הקלישאה אומרת שמספיק אחד. מספיק בן אדם אחד שיבין שהוא לא חריג, שהוא לא מקולקל, שיש עוד אופציות חוץ מלסגור עניין. הראשון יביא איתו את השני, וכך עם הזמן תיווצר תשתית תרבותית של חוסן.
המצב כיום הוא כזה שאין מספיק מענים. לא בכמות, ולא בגיוון. אין מספיק אנשי מקצוע, אין פתרונות שמתאימים לאנשים שונים במצבים שונים. יש התמקדות במציאת מענים טיפוליים ותרופתיים, והתעלמות מערכתית משאר המענים הנדרשים כמו תעסוקה, הפגת בדידות והנגשה דיגיטלית. הגישה הזאת לא עובדת. זה לא עבד לפני המלחמה, ובטח לא עכשיו כששליש מהמדינה מתמודדת עם סימפטומים פוסט טראומטיים. הצעד הראשון כחברה שנוכל לעשות הוא לדבר על זה. זה יניח תשתית לשינוי הגדול יותר.
השתיקה לא מגינה על הישראלים. היא מגדילה את הבעיה בהכרח. היא מבודדת, היא מחזקת בושה, היא משאירה את ההתמודדות במחשכים
השתיקה לא מגינה על הישראלים. היא מגדילה את הבעיה בהכרח. היא מבודדת, היא מחזקת בושה, היא משאירה את ההתמודדות במחשכים. במדינה שעוברת טראומה קולקטיבית, שתיקה סביב אובדנות היא לא דבר רצוי – היא דבר מסוכן. אם אנחנו באמת רוצים למנוע את המקרה הבא, אנחנו צריכים להתחיל לדבר. זאת הדרך היחידה להתאים את המרחב הציבורי לאנשים שמתמודדים עם מחשבות אובדניות - לאפשר להם לדבר על זה.
ירון אדל נפצע במלחמת לבנון השנייה, מומחה לנגישות טראומה
