ד"ר סלמאן זרקא, מנהל המרכז הרפואי זיו בצפת, ד"ר אליעז מילר, סגן מנהל בית החולים קפלן ברחובות, פרופ' חיתאם חוסיין, סגנית מנהל המרכז הרפואי לגליל בנהריה, ופרופ' מיקי דודקביץ, מנהל בית החולים הלל יפה, התארחו היום (שלישי) בוועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות", ושוחחו על אתגרי הרפואה בפריפריה, על השאלה אם מקום המגורים משפיע על סיכויי ההחלמה של המטופל וגם על מקרי הגזענות נגד אנשי צוות ערבים, שמהווים חלק משמעותי במערכת הבריאות הישראלית ומטפלים בפצועים ובחולים תחת אזעקות וטילים.
פרופ' זרקא, שהיה גם פרויקטור הקורונה, גינה באופן חד משמעי כל גילוי גזענות כלפי אנשי צוות רפואי. "לחשוד שהרופא הזה, בגלל שהוא שייך לדת אחרת, הוא בפוטנציאל מחבל או חלילה רוצח, זה מצב שלא ניתן לקבל", אמר. "נראה לי שאת הקו האדום כבר עברנו".
זרקא, שהוציא השבוע איגרת לעובדים בנושא, תיאר את מערכת הבריאות כ"דגם מצוין לשותפות". "בזיו עובדים 2,300 יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, צ'רקסים ובדואים, וכולם עובדים ביחד למען המטרה העליונה של הצלת חיים והבאת מזור למטופלים". לדבריו, "כל הרעשים שקורים מסביבנו חייבים להיעלם, חייבים להבין שאנחנו יורים לעצמנו ברגל. אנחנו בהסתכלות של ביטחון לאומי, לא רק בהסתכלות של מערכת הבריאות".
"השפה שבה אנחנו עובדים היא עברית", הוא הבהיר. "אם יש לנו חולה דובר ערבית, נדבר איתו בערבית, ואם יש חולה דובר רוסית, נתייחס אליו. אנחנו מערכת מותאמת תרבות, לא רק מותאמת שפה".
פרופ' דודקביץ, מנהל המרכז הרפואי הלל יפה בחדרה, אמר כי בבית החולים שלו עובדים 3,000 איש, "משפחה אחת גדולה". "כולם מצילי חיים בכל רגע נתון, ולא משנה גזע, דת או מין", אמר. "אל תשימו דברים שלא קיימים. תשאירו לנו להמשיך לעבוד כמו שעשינו, ותתמכו בנו במשאבים, בכוח אדם ובסיוע". פרופ' חיתאם חוסיין, סגנית מנהל המרכז הרפואי לגליל, הדגישה כי הגיוון הוא יתרון: "זו העוצמה שלנו. אנחנו עובדים כתף אל כתף, שומרים אחד על הגב של השני, וככה צריך להישאר".
הדיון החל בשיח על פערי הבריאות בין הפריפריה למרכז. פרופ' זרקא הדגים: "מגיע ילד עם בעיה קרדיאלית, ואין בזיו קרדיולוג ילדים. פריפריה זה לא לנסוע רחוק, זה הרבה פעמים לוותר על הטיפול הרפואי, להנמיך את הסטנדרט הרפואי". הוא קרא לממשלה הבאה, "בין אם ימין, בין אם שמאל ובין אם מרכז", לבוא עם בשורות: "בעיית הפריפריה בבריאות היא זכות בסיסית, כמו של תושבי תל אביב".
פרופ' חוסיין הוסיפה: "אני לא חושבת שתושב פריפריה צריך לנסוע שעתיים כדי לקבל טיפול רפואי איכותי ונכון. מערכת הבריאות הישראלית לפי חוק דוגלת בשוויון, ובמציאות אנחנו פחות רואים את השוויון הזה".
פרופ' דודקביץ, על אף שבית החולים הלל יפה אינו רחוק מהמרכז כמו של עמיתיו מצפת ומנהריה, אמר כי גם הוא חווה קשיים בנושא, וסיפר כי אישור להקמת מכון פט-סיטי בהלל יפה לקח שמונה שנים, ואחריו עוד כשנה וחצי של הקמה בתרומות בלבד. בית החולים משרת אוכלוסייה של 15 עד 20 רשויות, אך היחס בו הוא מיטה אחת לאלף תושבים, לעומת שתיים ויותר בתל אביב, בחיפה ובירושלים.
"מיטות זה כוח אדם", אמר פרופ' דודקביץ. "על תקן אחד יש 50 מועמדים", הוסיף, והאשים כי משרות בגלל הרגולציה. "אנחנו לא מוגדרים כפריפריה, לא מקבלים את התמיכות שהפריפריה מקבלת, וגם לא את הצורך במיגון. אני קורא לזה תאוריית השמיכה ההפוכה".
ד"ר אליעז מילר, סגן מנהל בית החולים קפלן ברחובות, שבית החולים שלו "משחק במשחק של הגדולים", תיאר את הקושי מזווית אחרת: הרופא שמגייס אינו מתנדנד בין תל אביב לנגב, אלא בין איכילוב בתל אביב לקפלן. "המטופל ברחובות אומר: 'אני לא בחרתי לגור בנגב, אני רוצה שירותים מתקדמים בדיוק כמו השכנים שלי מתל אביב'".
לדבריו, קרדיולוג ילדים דורש טכנולוגיות ותשתיות, ובית חולים בינוני כבול ברגולציה שמיטיבה עם הגדולים. הוא גם סיפר על עיוות במדדי משרד הבריאות: בית חולים שאיתר, תיאם והעביר מטופל שבץ לבית חולים מצנתר בזמן, לא יקבל ניקוד כי הצנתור לא בוצע אצלו.
פרופ' זרקא השיב כי "אלה צרות של עשירים". "אם הם מתנדנדים בין חדרה לשיבא, הם לא מתנדנדים בין תל אביב לצפת". לדבריו, "כשהשמיכה קצרה, הרגליים חשופות, והרגליים הן בפריפריה: כשחסר מצנתר מוח, איפה לא אמצא אותו? בזיו. כשחסר אונקולוג, איפה לא אמצא אותו? בזיו". הוא הוסיף כי הפריפריה אינה מושג כלכלי: לפי חלוקת מכשירי הצנתור של משרד הבריאות, מכשיר אחד למיליון תושבים משמעו שתושבי הצפון "לעולם לא יקבלו מענה", ולכן "צריך יותר משאבים, וצריך גם לשנות את הפרדיגמה".
פרופ' חוסיין סיפרה כי המרכז הרפואי לגליל פעל 14 חודשים מתחת לקרקע: "521 ימים שאנחנו פועלים ב-450 מיטות, כשעל הקרקע אנחנו 800 מיטות", הצביעה על הפער והקושי. לדבריה, בימי חירום "אין לך את הפריבילגיה לנסוע שעה-שעה וחצי כשטילים וסירנות מתעופפים מעל הראש". זרקא ציין כי בזיו שבעה חדרי ניתוח ורק שניים מהם ממוגנים, וכי בית החולים "הופך לאתר בנייה".
פרופ' דודקביץ סיפר על החלטה לצנתר בחדר לא-ממוגן: "עשיתי חשבון - הסיכוי שהחדר ייפגע מול 72 צנתורים שבוצעו ב-12 ימי 'עם כלביא'. אם לא היינו עושים זאת, היינו פוגעים באוכלוסייה. היה צנתור שנעשה תוך כדי אזעקה, ואנשי הצוות לא עזבו. בסוף האחריות היא שלי, ואני לוקח אותה לגמרי". לדבריו, מיון בית החולים יהיה ממוגן בתוך פחות משנתיים, ומספר חדרי הניתוח הממוגנים יעלה משלושה ל-15.
באשר לשאלת משיכת הרופאים והרופאות לפריפריה, ולצפון בפרט, אמרה פרופ' חוסיין: "לא תמיד הכסף והמשכורת מושכים אנשים היום. צריך לתת להם אופק, תשתיות למחקר, יכולת לפתוח שירות חדש, וגם מקום טוב למשפחה: בן או בת זוג שצריך לעבוד, ילדים שצריכים בית ספר טוב. זו משימה לאומית. בתי החולים הם העוגן שמשמר את חוסן האנשים בזמן מלחמה, ועליו אפשר לבנות ולפתח את הצפון בזמן שלום".










