מי שמחפש את שורשי הפיצוץ בגדוד צבר של גבעתי היום (חמישי), טועה אם הוא מתמקד רק בתמונות הלוחמים משאירים את נשקיהם בבסיס. האירוע הזה לא נולד ביום אחד. הוא החל הרבה קודם, ברגע שבו צה"ל ניסה להחזיר לוחמים מהתופת אל השגרה, כאילו די בפקודה אחת כדי למחוק שלוש שנים של מלחמה.
לוחמי גבעתי נוטשים את בסיס שדה תימן
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
האירוע החל לאחר שגדוד צבר סיים תעסוקה מבצעית בדרום לבנון והחל בתהליך החזרה לשגרה. במסגרת מסדר ציוד עבר מפקד הגדוד בין המכולות של הפלוגות. לפי גורמי ביטחון, באחת הפלוגות סירבו הלוחמים הוותיקים לאפשר לו לפתוח את המכולה, שבה אוחסנו סמלים ושלטים הקשורים גם למשחקי הפז"ם וליחסי הוותיקים והצעירים.
המג"ד התעקש לפתוח את המכולה, הוציא ממנה שלטים וסמלים שלדבריו אינם עומדים בקנה אחד עם רוח צה"ל - ושבר חלק מהם. בעקבות זאת החליטו יותר מ-100 לוחמים לעזוב את בסיס שדה תימן. הם הניחו את כלי הנשק בבסיס ויצאו ממנו במחאה. בצה"ל מעריכים כי הלוחמים הוותיקים השפיעו גם על הצעירים להצטרף למהלך.
שעות לאחר מכן שבו כמעט כל הלוחמים לבסיס. מחלקה ותיקה אחת עדיין נותרה נפקדת, אך אנשיה נמצאים באזור. מפקד חטיבת גבעתי, אלוף-משנה נתנאל שמכה, הגיע לגדוד ושוחח עם חלק מהלוחמים. בחטיבה מתכוונים לשמוע את טענותיהם ולבחון בנפרד את חלקו של כל אחד מהם באירוע. מי שיוגדר כמוביל המחאה צפוי להישפט בפני המח"ט, ובצה"ל הבהירו כי יבדילו בין מי שהובילו והסיתו לבין מי שנגררו אחריהם.
השלטים השבורים בשדה תימן
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
המג"ד שובר את השלטים
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
עשרות לוחמי גבעתי נוטשים את הבסיס. זו אינה הפעם הראשונה שזה קורה
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
זו אינה הפעם הראשונה שזה קורה. כדי להבין את מה שמתרחש היום בגבעתי צריך לחזור כמעט שני עשורים לאחור, אל גדוד 51 של גולני, שאחרי מלחמת לבנון השנייה. דוד זיני, כיום ראש השב"כ, קיבל אז לידיו גדוד שבור ומדמם.
הקרב בבינת ג'בל גבה מגדוד 51 מחיר כבד: לוחמים ומפקדים נהרגו, ובראשם הסמג"ד רב-סרן רועי קליין ז"ל. הלוחמים חזרו מהקרבות כשהם נושאים עימם לא רק את הצלקות הפיזיות, אלא גם מציאות נפשית אחרת. זמן קצר לאחר מכן פרץ בגדוד מרד. את המחאה הובילו לוחמים ותיקים. שירן אמסילי, שהוביל אותה, היה אחד מגיבורי הקרב בבינת ג'בל, שאף עוטר בצל"ש על תפקודו שם.
עשרות לוחמים עזבו את בסיס צאלים במחאה על הדרך שבה הרגישו שהמערכת מתייחסת אליהם לאחר המלחמה. גם אז לא היה מדובר בלוחמים שלא אהבו את המדינה או את הצבא, אלא באנשים ששילמו מחיר כבד בשדה הקרב והתקשו לקבל מעבר חד מהתופת לשגרה. גם אז הופנו טענות מוצדקות כלפי המג"ד, זיני, שהיה ידוע כמפקד קשוח מאוד, על כך שלא פעל ברגישות המתבקשת והפעיל יד קשה מול לוחמים שרבים מהם, כמו אמסילי, סבלו מפוסט-טראומה.
מגדוד 51 של גולני לצבר של גבעתי
המרד בגדוד 51 התרחש במרץ 2007, במהלך אימון של הגדוד בבסיס צאלים. בצה"ל מסרו בתחילה כי לפחות 50 חיילים עזבו את הבסיס, אולם גורמים צבאיים העריכו כי מספרם היה קרוב יותר ל-90. הם יצאו מהבסיס בסביבות השעה 14:00, וסירבו תחילה להפצרות מפקדיהם לשוב. רק כעבור כשעתיים וחצי, לאחר שמפקד חטיבת גולני דאז, אלוף-משנה תמיר ידעי, שוחח איתם והתחייב שטענותיהם ייבחנו, הם חזרו לבסיס.
מחאת הלוחמים בשדה תימן
(צילום: הרצל יוסף )
הלוחמים טענו אז לפגיעה בזכויותיהם, ובהן האפשרות לצאת לבדיקות אצל רופא ותנאים שניתנו לחיילים הוותיקים לפני כניסת המג"ד החדש לתפקיד. הם מחו גם על נוקשות יתרה, על החמרת המשמעת ועל מה שתיארו כחוסר רגישות מצד מפקד הגדוד. בצה"ל הגדירו גם אז את נטישת הבסיס "אירוע חמור", והבהירו כי הלוחמים יטופלו משמעתית, אך לצד זאת הודו כי ייתכן שחלק מטענותיהם מוצדקות.
קצין בכיר בחטיבה אמר באותם ימים כי יש לזכור שמדובר בחיילים טובים שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה והמשיכו לבצע משימות ביטחון. לדבריו, לצד הצורך לבחון את המעשה שביצעו, אסור לנהוג בהם בנוקשות יתרה. גם אז ביקשו המפקדים להבחין בין הצורך להשיב את המשמעת לבין החובה להקשיב ללוחמים ולתקן ליקויים אמיתיים. שבוע קודם לכן התרחש אירוע דומה בגדוד אחר בגולני, כש-13 לוחמים עזבו בסיס בטענה ליחס בלתי הוגן וחזרו רק למחרת.
ההבדל הוא שאז לא היו רשתות חברתיות. אילו אותו אירוע היה מתרחש היום, סביר שהיה הופך בתוך דקות לסערה ציבורית גדולה הרבה יותר. גם אז הבינו בצה”ל שהאתגר אינו רק להחזיר משמעת - אלא להחזיר לוחמים מהמלחמה לשגרה.
שדה תימן
(צילום: הרצל יוסף )
לוחמים סמוך לבסיס. שלוש שנים של מלחמה הן תקופה ארוכה מאוד, שיש לה השפעה
(צילום: הרצל יוסף )
(צילום: הרצל יוסף )
שלוש שנים של מלחמה הן תקופה ארוכה מאוד, שיש לה השפעה. הן שחקו אבני יסוד בכשירות הלוחם. יש חיילים שלא יודעים מה הוא מסדר בוקר. הן גם יצרו נורמות חדשות ודפוסי התנהלות שנולדו מתוך המציאות המבצעית. איש אינו חולק על כך שצריך להחזיר את הצבא לשגרה, ליסודות, לחזק את הנורמות ולהקפיד על משמעת. השאלה היא כיצד עושים זאת.
מג"ד צבר נכנס לתפקידו לפני כחמישה חודשים. הוא קיבל גדוד שיצא אחרון מלבנון, לחם כמעט ברציפות מאז תחילת המלחמה ונחשב לאחד הגדודים המצטיינים בלחימה. הוא לא יצר את התרבות שהתפתחה בגדוד, אבל הוא קיבל אחריות לשנות אותה.
ככל הנראה, זו הייתה גם כוונתו: לגדוע תופעות שנראו בעיניו פסולות, ולהחזיר את הגדוד למסגרת ברורה של משמעת. זו מטרה נכונה. אלא שבפיקוד, לא רק המטרה קובעת – אלא בעיקר הדרך. המג"ד שגה בהתנהלותו כשניפץ את הסמלים. זה לא תפקידו. דווקא משום שמדובר בקצין ערכי ומקצועי, שהכיר היטב את הגדוד מתקופתו כסמג"ד, נדמה שהוא ניסה לבצע את השינוי מהר מדי ובאופן ישיר מדי. במונחים צבאיים, הוא ביקש להסתער חזיתית על בעיה מורכבת - ונכנס למארב. מול לוחמים ותיקים שחזרו משלוש שנים של מלחמה לא מפעילים רק סמכות. נדרשת אמנות הפיקוד.
האיגרת של מח"ט גבעתי ללוחמים
אבל האחריות אינה מוטלת רק על כתפי המג"ד. השאלה הגדולה היא איפה היו מפקדי המחלקות ומפקדי הפלוגות. הם היו אמורים להיות שכבת התיווך - להסביר למג"ד את הלך הרוח בגדוד, ולהסביר ללוחמים את מטרות המפקדים. כאשר שכבת הפיקוד הזו אינה ממלאת את ייעודה, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ממלאים מנהיגי השטח. במשך שלוש שנים של מלחמה היו אלה פעמים רבות הרס"פים והלוחמים הוותיקים שניהלו בפועל את חיי הפלוגות והגדוד. הם הפכו לעוגן של הלוחמים ולבעלי השפעה עצומה. כשהפיקוד הרשמי אינו מוביל את תהליך השינוי, הם הופכים למנהיגות בפועל. זו תופעה מובנת, אבל גם מסוכנת.
צריך לומר באופן ברור: הדרך שבה בחרו לוחמי צבר למחות הייתה פסולה ואסורה. נטישת נשק היא קו אדום שאסור לחצות. אבל מי שמסתפק בגינוי הלוחמים בלבד, מחמיץ את השיעור הפיקודי. בקרב אפשר להסתער עם כוח. על לוחמים ותיקים שחזרו משלוש שנים של מלחמה אי-אפשר להסתער. שם נדרשת אמנות הפיקוד. שם נבנים מחדש אמון, משמעת ומנהיגות. זה היה נכון אחרי לבנון השנייה, וזה נכון שבעתיים אחרי המלחמה הארוכה בתולדות המדינה.
