לצד השמחה וההתרגשות המתמשכת שעטפה אותנו עם שיבתם של כל חטופינו החיים, הימים האלו גם מזמנים לנו ומאפשרים לנו התבוננות משותפת על האופן שבו אנו מתמודדים כחברה עם השאלות הסבוכות שסוגיית החטופים, זימנה ומזמנת לפתחנו.
כאשר אני קורא את ההתבטאויות והפוסטים שעולבים בצביקה ואפרת מור, רואים בהם הורים המנוכרים לילדיהם, ומוחים כנגד תפיסתם ועמדתם בנוגע למדיניות הראויה להשבת החטופים (שבנם איתן נמנה עליהם) - אני נשאר לא רק עם עצב גדול, אלא גם עם תמהון ואפילו תדהמה.
איך קרה שמבלי ששמנו לב, צמחה כאן בקרבנו תפיסה שמנוגדת ניגוד כה עמוק לכל האתוס שמכוחו הרעיון הציוני יכול היה בכלל להתממש ולהביא להקמת מדינתנו? אבל לא רק לאתוס של הקמת המדינה מנוגדת התפיסה הזו, אלא גם לכל היגיון בריא לגבי מה שנדרש מאיתנו כדי להצליח להתקיים במקום הזה.
האם באמת לרבים כל כך לא בהירה האבחנה בין אהבת החיים ואהבת הבנים, לבין הנכונות לסכנם בשעת משבר קשה, בעבור האינטרס הלאומי והקולקטיבי הרחב?
האם באמת נעקרה מאיתנו כבר ההבנה הבסיסית כל כך, שהנכונות למסירות נפש - כאשר יש בה צורך אמיתי - היא יכולת רוחנית וערכית חיונית, שבלעדיה אנו שומטים את הבסיס למה שמאפשר לנו קיום וחיים במקום הזה? האם באמת לרבים כל כך לא בהירה האבחנה בין אהבת החיים ואהבת הבנים, לבין הנכונות לסכנם בשעת משבר קשה, בעבור האינטרס הלאומי והקולקטיבי הרחב?
האם נשמטה מאיתנו היכולת להבחין בכך שנכונות של הפרט להקריב את חייו וטובתו האישית למען הכלל במצבי משבר קיצוניים, אין פירושה שאין לפרט כשלעצמו קיום וערך עמוקים ומשמעותיים באין ספור הקשרים ומצבים אחרים?
ומתוך התחושות הללו, התגנבה למוחי גם מחשבה נוספת, מורכבת ומטלטלת עד מאוד.
בכל השנתיים האחרונות אני ורבים מחבריי למעגלים שאני שייך אליהם וקשור בהם, חשבנו שיש להימנע מלהגיב ולבקר את מאבק משפחות החטופים, גם כאשר הוא הגיע למחוזות של "יש לחתור לעיסקה בכל מחיר מול החמאס". גם אם חשבנו שהדבר מסכן את האינטרס הלאומי, גם אם חשבנו שיש בכך איוולת וחזרה על חטאי העבר שלנו, גם אם חשבנו שבתוך הנסיבות המורכבות שבהן אנו מצויים, זה אפילו מסכן את הסיכוי לשיבתם של החטופים עצמם.
וגם אם מי מאיתנו ביטא את ההשקפות האלו, הדבר היה בעדינות רבה, מתוך כבוד והשפלת מבט לנוכח הורים ומשפחות שנמצאים במצב ובמציאות בלתי אפשרית. מתוך חמלה, הבנה ואמפתיה למצבם, ומתוך תפיסה שיש לאפשר למשפחות החטופים כל עמדה ותפיסה ופעולה, שהם חשים שהיא נכונה ומוצדקת עבורם (אני יודע שיש רבים אחרים שפעלו וחשבו אחרת, ואני מצר על כך).
אין מקום לגיטימי ונורמטיבי לשיח של מסירות נפש
אך נראה בעיני כעת שלמול ומתוך הניסיון (הנכון והחשוב והמוצדק!) להכיל ולאפשר למשפחות חטופים את מקומם הרגשי ואת מאבקם האישי, בעצם לקחנו חלק ביצירתה או בעידודה של אווירה שבה במעגלים מסוימים כבר אין מקום לגיטימי ונורמטיבי לשיח של מסירות נפש, כזה שמביע נכונות לשאת מחירים אישיים כבדים מנשוא, כדי לתרום לטובת הכלל העכשווית והעתידית. כזה שמנסה לאזן בין הדאגה לשלום יקיריו, לבין הדאגה לשלומו ולטובתו של העם כולו, בהווה, ובעתיד.
במקום לשאת את הנכונות הזו ואת היכולת הזו על כפיים, להעריץ אותה ולהצדיע לה, עולבים בה ורואים בה ביטוי כביכול למצב אישי או נפשי בעייתי (היד כותבת זאת, והלב מסרב להאמין שלכך באמת הגענו…).
הרב ד"ר יצחק בן דודאין משמעות הדבר שזוהי הדרך הלגיטימית היחידה להתמודד כהורים וכבני משפחה של חטופים. אך אם איננו מצליחים כחברה להוקיר ולהעריך את הדרך הזו, אנו גם עלולים לגרום לכך שהיכולת הנגדית להכיל ולכבד הורים אחרים, שבחרו לפעול ולהגיב בצורה שונה עם ההתמודדות הזו, נפגעת גם היא.
מוטל עלינו כעת למצוא מחדש את הדרך כיצד לאזן ולשלב בין אמפטיה, ואנושיות, ונתינת מקום לכל אדם בצערו ובכאבו, לבין היכולת לשאת על כפיים, להצדיע ולהוקיר דמויות מופת כצביקה ואפרת מור. ולהמשיך להאמין שעם כל הקושי והמורכבות, יש דרך לעשות את שני אלו גם יחד. והדרך הזו היא היא דרך עץ החיים.
הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" להכשרת רבני ערים בישראל
