במהלך העשור שהוביל למהפכה האמריקאית, שמרו תושבי הקולוניות על נאמנות למלך ג'ורג' השלישי והאמינו שמקור הסכסוך בינם לבין אנגליה נעוץ בכך שיועציו של המלך לוחשים על אוזנו ומסכסכים בינו לבין נתיניו מעבר לים. היו אלו היועצים שהקיפו את המלך, כך חשבו האמריקאים, ששיקרו לו, הסיתו אותו נגדם ועיוותו את עמדותיהם האמיתיות. הם כינו את עוזריו של המלך בכינויים קשים כ"בוגדים" והיו משוכנעים שאילו רק היה שומע המלך הטוב באופן ישיר את תלונותיהם הוא היה משנה מיד את המדיניות המפלה כלפיהם.
שוב ושוב שמו המהפכנים האמריקאים את מבטחם בליבו החנון של המלך ג'ורג', ופעם אחר פעם, אפילו כאשר נודע להם שסירב לקרוא את מכתביהם, הם האשימו את שריו ויועציו. לא בכדי הם כינו את יועצו הקרוב, הלורד ביוט, בשם "המן"; ביוט, הם טענו, הינו "אויב גדול של תושבי אמריקה כפי שהיה המן ליהודים". הסיפור התנכ"י של אסתר אשת המלך אחשוורש שסיכלה יחד עם מרדכי את מזימותיו של המן יועצו של המלך לרצוח את היהודים תאם וחידד את מסקנתם של האמריקאים: יועציו של המלך האנגלי חוצצים בין האמריקאים לבין מלכם ומפלגים בין המלך לבין עמו.
מגילת אסתר אפשרה לאמריקאים למקם את הסיטואציה אליה נקלעו במסורת פוליטית עשירה אשר במשך אלפי שנים תיארה מלכים כמוקפים ביועצים חורשי רע שפעלו כנגד רצון העם ושירתו את האינטרסים האישיים שלהם. רק לאחר עשור של מתח הולך וגובר, כשפרצה מלחמה כנגד האנגלים והמלך קבע בהצהרה רשמית בקולו שלו ש"הקולוניות נמצאות במצב של מרד גלוי ומוצהר", הם הבינו את המצב לאשורו: יועציו של המלך רק הוציאו לפועל את המדיניות שהשליט התווה והמלך כל העת פעל נגדם. או אז הם התנתקו מבריטניה והקימו את ארצות הברית.
הסטת כל ביקורת
התיאורים של המלך הטוב המוקף חצרנים חורשי רע שירתו מלכים במרוצת הדורות שכן הם הסיטו מהמלך כל ביקורת ושמרו על תדמיתו כמגן העם. כל פעולה לא פופולרית יוחסה מייד ליועצים, שימרה על תדמית השליט והשאירה אותו חסין לביקורת. בעולם שכזה מלכים יכלו לפעול בחופשיות מבלי לדאוג לפופולריות שלהם תוך שמירה על תדמית של שליט אשר לעולם לא יזיק ביודעין לנתיניו.
המסורת הפוליטית ארוכת הימים הזאת, שאת שורשיה כאמור ניתן למצוא במגילת אסתר, מצאה ביטוי גם בתקופה המודרנית. ברוסיה הצארית לדוגמה השתרשה האמונה ש"אילו רק ידע הצאר" אודות סבלם של בני העם הרוסי הוא לא היה מאפשר זאת. הצאר נתפס כדמות אבהית ומיטיבה וכך הגנו מיליוני איכרים על הצאר מפני הרעב, המיסים והניצול מהם סבלו והאשימו את פקידות המדינה הרוסית. השיא הגיע באירועי "יום ראשון המדמם" של ינואר בשנת 1905 בה אלפי פועלים בסט. פטרסבורג צעדו אל ארמונו של ניקולאי השני על מנת להגיש לצאר עצומה לשיפור תנאי חייהם בעודם נושאים את ציוריו ופסלונים של דמותו.
העצומה תיארה את הצאר ניקולאי באופן מפורש כמנהיג טוב ורחום שהיה מקל על סיבלם של המוחים אילו רק ידע את האמת לגבי מצוקותיהם. תשובת חיילי המשמר של הצאר הייתה נחרצת: הם פתחו באש רצחנית והרגו מאות. הדבר לא מנע מרבים, גם שנים לאחר מכן, להאשים את איש הדת גריגורי רספוטין, שהפך לדמות מרכזית בחצרו של ניקולאי, במניפולציות ובהשפעה על המדיניות ובפרט על ההתנהלות הכושלת של האימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה.
מזה עשרות שנים הלשכה מתאפיינת בתחלופת בעלי תפקידים בקצב מסחרר באופן המטיל צל כבד על טיב האנשים איתם נתניהו בוחר לעבוד ועל יכולתו לבחור אנשים ראויים לעבוד תחתיו. לא בכדי צוטטו ח"כים מהליכוד שטענו ש"ראש הממשלה אינו יודע לבחור את אנשי לשכתו"
אי אפשר שלא להיזכר במסורת הפוליטית הזאת כשצופים בסרטון אותו פרסם ינון מגל בו הוא מתלונן שמינויו של זיו אגמון לראש הסגל של לשכת נתניהו הוא "עוד פיגוע שעשו לראש הממשלה". הלשכה הזו אכן הייתה לאורך שנות כהונתו הארוכות של נתניהו מוקד לשורה בלתי נגמרת של "פיגועים": הסתבכויות, חקירות ופרשות של מקורבים. מארי הרו, ניר חפץ, דוד שרן ונתן אשל ועד לעופר גולן, אלי פלדשטיין וזיו אגמון, לרבים מבעלי התפקידים בלשכה נקשרו פרשיות מביכות במקרה הטוב ובמקרה הרע פליליות.
כנגד מספר בעלי תפקידים הוגשו כתבי אישום והרשעות, ותרמו לביקורת ציבורית רחבה על אופן התנהלות סביבת העבודה הקרובה לראש הממשלה. אנשי לשכתו ומקורביו של נתניהו הסתבכו פעם אחר פעם והואשמו במגוון עבירות הכוללות הדלפות מידע, ניהול קשרים פסולים עם בעלי הון ואפילו בעבירות מין ומוסר. מעבר לעבירות הפליליות המובהקות בו הואשמו חברי הלשכה צצו ועלו גם פרשות שעסקו בהתנהלות פנים-לשכתית, כולל טענות על יחסי עבודה רעילים ושימוש לא חוקי במשאבים ציבוריים.
קצב מסחרר אצל נתניהו
מזה עשרות שנים הלשכה מתאפיינת בתחלופת בעלי תפקידים בקצב מסחרר באופן המטיל צל כבד על טיב האנשים איתם נתניהו בוחר לעבוד ועל יכולתו לבחור אנשים ראויים לעבוד תחתיו. לא בכדי צוטטו ח"כים מהליכוד שטענו ש"ראש הממשלה אינו יודע לבחור את אנשי לשכתו".
רק בשנה האחרונה הואשם יונתן אוריך המקורב מאד לראש הממשלה והאדם החזק בלשכה בהדלפת חומרים מסווגים לעיתון הבילד וחמור מכך בקבלת משכורת מקטאר במהלך המלחמה, התנהלות המתכתבת עם בגידה; ראש הסגל צחי ברוורמן נחקר על שיבוש חקירת ההדלפות לבילד (״לכבות את החקירה״); בימים אלו מתקיימת חקירת משטרה לגבי פרשת אונס (!) בלשכה; ואילו עתה הודלפו האמירות הגזעניות של זיו אגמון ראש הסגל שהחליף את ברוורמן ואולץ בעקבות כך להתפטר. האם יועציו של ראש הממשלה מכשילים אותו?
פרופ' ערן שלוכמו דורות של נתינים במרוצת ההיסטוריה, רבים מתומכי נתניהו לא רואים בו ראשון בן שווים, אדם פוליטי שתפקידו לנהל קואליציה של מפלגות ולשמש כראש הזרוע המבצעת לתקופה קצובה. הם מכנים אותו, רואים בו ומתייחסים אליו כ"מלך".
כמו במלוכות מימי קדם מעריציו מתארים אותו כדמות מיתית גדולה מהחיים, מנהיג שאין כמותו ואין בלתו, "הראשון לזהות" כל בעיה ו"האדם השישי הכי חכם בעולם". אך בו בזמן הוא גם פתי תמים המוקף שלא ברצונו באנשים מפוקפקים ושאינו מסוגל להתגבר על חורשי הרע שמכשילים אותו בקטנה ובגדולה. כפי שעשו נתיניו של המלך הבריטי בסוף המאה ה-18 תומכיו מתעלמים מכשליו, ופוטרים אותו מאחריות למעשיהם של אנשים אשר הוא בחר ומינה לעבוד עבורו ותחתיו; שוב ושוב הוא מוצג כדמות פאסיבית אשר "עושים לה פיגוע": בעיניה הוא שליט שאינו מודע למעשיהם ולמזימותיהם הפליליות והבוגדניות של יועציו ונתון כל העת למניפולציות שלהם.
כך למרבה האירוניה אפילו נאמניו מציירים אותו כמנהיג חסר שיקול דעת ובלתי כשיר, ושאינו יודע ולא שולט במה קורה אצלו בלשכה מתחת לאף. הלשכה הזו אכן מתנהלת כחצר מלוכה רבת תככים. אבל אנו חיים בדמוקרטיה בה מנהיגים חייבים לקחת אחריות על מכלול מעשיהם, קטנים כגדולים. שמישהו ימשוך כבר בדש מעילו.
פרופ' ערן שלו הוא היסטוריון של ארה"ב וראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה
