מאות רבות של בני אדם הגיעו היום (ראשון) לקיבוץ בארי כדי לוות בדרכו האחרונה את דרור אור, שנרצח ב-7 באוקטובר ונחטף לרצועת עזה והושב ביום שלישי לישראל. להלוויה הגיעו בין היתר שורדי השבי גדי מוזס ואלי שרעבי ובני משפחות של שורדי שבי. בדרך לבארי עמדו תושבים בשיירה עם דגלים בכביש 232 כדי לחלוק כבוד לדרור.
מסע ההלוויה ושיירת הדגלים לכבוד דרור אור
אלעד, אחיו של דרור, ספד: "דרור, אף פעם בחיים אני לא ממש אבין איך יכול להיות שזה קרה לך וליונת, איך הותקפתם ככה בבית היפה שלכם, ברוע כל כך רע. ואיך הצלחתם איכשהו להגיד לעלמה ולנעם ולברוח ואז תפסו אותך. אף פעם אני לא רוצה להבין את זה.
"אני נזכר בתמונות מ-38 שנים של להיות אח שלך - אני ואבא באולם הכדורסל בנירים, רואים אותך משחק. אבא צועק על השופט ואני מבין שרכז תמיד יהיה התפקיד הכי חשוב בכל קבוצת כדורסל; אתה מספר לי את הראש עם מכונה, במועדון הנעורים ברעים, כשאני בן תשע בערך, ואולי בצחוקים של היום ההוא נדבק בי השם אחק'ה, שנשאר שלי כבר המון זמן, ויש בו אותך בתוך המילה 'אח'; אתה נוסע להודו ומשאיר לי דיסק של אהוד בנאי והפליטים; אני ולילי מבקרים בבארי ויהלי ונעם ועלמה קטנים ועושים הופעות מוזיקה שגורמות ליונת לצחוק את הצחוק המיוחד שלה;
"אנחנו נפגשים אצל ההורים בשבת, בחגים, בימי הולדת, בימי עצמאות, אוכלים דברים טעימים שהכנת; אני בא עם הילדים שלי לרעים ואתה עובר אחד אחד ונותן לו כיף בעדינות; ותמיד טוב שאתה נמצא, תמיד יותר נעים לידך. תמיד משהו בך מרגיע ומוסיף".
לדבריו, "אני אף פעם לא אשכח, ולא אסלח, על הזמן הארוך כל כך שבו נאלצנו להתחנן לעזרה והצלה מפעולת הטרור המתמשכת של אחזקתך בשבי. זה לא היה צריך להיות ככה. ותמיד תהיה לי בלב נקודה של תודה לאזרחים ולחיילים שנתנו לנו יד, ושעזרו לנו להשיב אותך. ואני בטוח בזה שמגיעה לנו מנהיגות שתדאג לנו יותר טוב, ושתגרום לכך שדברים כאלו - כמו שקרו לך ולכל המשפחה שלנו - פשוט לא יקרו יותר. זה חייב להיות ככה. אין ברירה אחרת".
לסיום אמר: "אני לא שוכח את רן גואילי ואת סונטיסק רינטלאק שעדיין מוחזקים בעזה. עלמה, נעם, יהלי, דנה, אמא, אבא, לילי: אנחנו נמשיך יחד לחיות ולהתגעגע, ונעשה כל מה שנצליח כדי שיהיה לנו הכי טוב שאפשר. לנו יש אותנו. אני אוהב אותך דרור. תמיד תישאר אח שלי. יהיה זכרך ברוך".
יובל, אביו של דרור, הוסיף: "נהגנו לומר: 'כשדרור בשטח - יורד המתח'. אכן, דרורי שלנו כאן. לא כפי שפיללנו, אבל לנו טיפ-טיפה יורד המתח. אנחנו כואבים, עצובים מאוד מאוד ונורא נורא מתגעגעים לדרור, ליונת, ולכולנו של לפני האסון הנורא. נבקש להוסיף כמה מילים: תודה ענקית לכל חברינו ושותפינו, הישנים והחדשים. תודה לקהילות רעים ובארי, ולכל מי שליווה אותנו ומלווה אותנו בנאמנות ואהבה לאורך כל הדרך. לרגע לא היינו לבד. תודה עליכם ולכם, וקצרה היריעה מלפרט.
"חברים ושותפים יקרים, המאבק לא תם. יש סירוב לחקור את האסון של 7 באוקטובר ומה שהוביל אליו. עוד ארוכה הדרך. עוד ארוכה הדרך עד שנשב לבטח בישראל הדמוקרטית, הסולידרית ושואפת השלום. לא נוותר כי זו דרכנו ומהותנו. זו הייתה גם דרכם של יונת ודרור. בשקט ובצניעות, ובדרך הפרטית בה ביטאו את זה ואת עצמם. אני מאמין ומקווה, וקורא לכולם להיפגש במאבק על דמותה של ארצנו האהובה. והלוואי, הלוואי ותהיה ארצנו בדמותם ובשמם: של ה'אור', ה'דרור' (החופש), ו'יונת' השלום. תודה".
קודם לכן מסר נשיא המדינה יצחק הרצוג כי "786 ימים מאז מרצחי החמאס שלחו ידיהם המרושעות על מיטב בנותינו ובנינו בקיבוץ בארי ובכל הנגב המערבי, והיום, סוף-סוף, אחרי למעלה משנתיים של כאב וייסורים - מלווה דרור אור, החטוף החלל האחרון של הקיבוץ מהטבח הנורא - למנוחת עולמים באדמת הקיבוץ אותו כה אהב.
"כאב וצער גדול מלווים היום את עם ישראל יחד עם משפחת אור וקיבוץ בארי כולו - קהילה מופלאה שנפגעה קשות, אך מעולם לא איבדה את רוח האדם והערבות ההדדית. זכרו וזכר כל יקירי הקיבוץ יאירו לנו את המחויבות להמשיך לאחד לבבות, להגביר אור ולפעול בכל יכולתנו להשבת שני חטופינו שעדיין שם".
ברצועת עזה נותרו שני חללים חטופים - רס"ל רן גואילי וסונטיסק רינטאלק. רן בן ה-24 ממיתר, לוחם יס"מ, נפל בקרב בקיבוץ עלומים. רן נלחם פצוע לאחר ששבר כתף בתאונת אופנוע והיה אמור לעבור ניתוח, ולמרות זאת יצא לעוטף. הוא הספיק להציל את חייהם של עשרות ממשתתפי המסיבה ברעים לפני שנהרג וגופתו נחטפה לעזה. הוא לחם כשנתיים ביס"מ נגב של משטרת המחוז הדרומי, ולמרות גילו הצעיר השתבץ בפלגת האופנועים. גואילי הותיר אחריו הורים, איציק וטליק, ושני אחים - עומרי ושירה.
סונטיסק בן ה-43, אזרח תאילנד, נרצח ביום הטבח במטעי קיבוץ בארי - ונחטף לרצועה. הוא עבד במשך שנים בחקלאות, ועלה לישראל ב-2017 כדי לסייע לפרנס את משפחתו.
קורות חייו של דרור
את קורות חייו של דרור הקריאה אימו, דורית: "דרור נולד בקיבוץ רעים ב-10 בינואר 1975. אח אמצעי לדנה ואלעד. ברעים השתייך דרור לכיתת 'תאנה', ולמד בבית הספר היסודי ברעים ובאורים, ובתיכון האזורי 'מעלה הבשור'. מגיל צעיר היה דרור איש של אנשים, חיפש כיצד לעזור לחבריו והיה דמות מקשרת ומחברת בין אנשים בכל סיטואציה.
"הוא התחיל לדבר מוקדם מאוד, וכך היה מסביר למטפלות מה מציק או מפריע לחבריו לקבוצה. דרור שיחק כדורסל מגיל צעיר, ולאורך כל שנות היסודי והתיכון. בכיתה י"ב שיחק בשתי קבוצות של 'הפועל אשכול', בנוער ובבוגרים, והצטיין בתפקידו כרכז. דרור ראה את המשחק, ואת החיים בכלל, בראייה רחבה, ושם את הדגש על תפקודה של הקבוצה כולה, ושל כל שחקן בתוכה. לאחר התיכון יצא לשנת שירות ב'נוער העובד' בראשון לציון. גם במהלך שנה זו המשיך להתאמן בכדורסל בהתמדה. שנים של אימוני כדורסל הובילו לפציעה בברכיים, ולהורדה בפרופיל. כך יצא שאיש החופש שירת בצבא במשטרה הצבאית, כמדריך כלואים בכלא 4.
"לאחר הצבא עבד ברפת ברעים, ואז יצא להרוויח כסף עבור הטיול הגדול. הוא עבד במסעדת 'אל גאוצ'ו' באילת בתור ברמן ואז יצא לטייל בהודו. הוא שב לארץ לתקופה קצרה, המשיך לעבוד, ויצא שוב לטייל - הפעם באוסטרליה, שם שילב עבודה בחוות חקלאיות יחד עם טיול ברחבי היבשת.
"כשחזר לארץ הגיע לבארי, לעבוד כבמב"ח בדפוס. בתקופה זו הכיר את יונת, בת הקיבוץ, שהייתה מגיעה כסטודנטית לעשות תורנויות ולתת שעות עבודה בקיבוץ. לאחר תקופה בבארי, עבר הזוג הצעיר לתל אביב. דרור למד לימודי שף ב'תדמור' ובמקביל עבד במספר מסעדות בעיר, ביניהן מסעדת 'בליני'.
"בשנת 2003 החליטו דרור ויונת להתחתן, ונישאו בבריכה של קיבוץ רעים. הם עברו לתקופה לרחובות ובשנת 2004 חזרו לבארי, שם בחרו להקים את ביתם המשותף. בשנת 2005 נולד בנם הבכור, יהלי. כעבור שנה וחצי נולד נעם ובתחילת 2010 הצטרפה עלמה למשפחה. דרור ויונת היו הורים נהדרים לשלושת השובבים הקטנים, וטיפלו בהם באהבה רבה ובסבלנות אין קץ. כשרוב ההורים היו אומרים 'אני סופר עד 3 ודי', דרור ויונת היו סופרים בנחת עד 30.
"בשנים הראשונות בבארי דרור עבד בדפוס, במחלקת כרטיסי האשראי. בשלב מאוחר יותר נענה להצעתו של דגן, והצטרף למחלבה - שם מצא את מקומו ואת ייעודו. דרור השתלם בתחום יצירת הגבינות בארץ ובחו"ל ותמיד חיפש אחר דרכים לגוון וליצור טעמים חדשים ומעניינים. הייתה תקופה שבה ניהל דרור גם קייטרינג צמחוני במסגרת עבודתו במחלבה.
"בתקופת הכלניות היה מקים יחד עם מתנדבים ונערים אירועים מושקעים ומוקפדים, עם גבינות טובות ואוכל נפלא. בשנים האחרונות ניהל דרור את המחלבה ותכנן יחד עם שותפיו לעבודה ליצור מרכז תיירותי גדול ויפה בבארי. במקביל, עסק דרור במשך שנים רבות בתרגול יומיומי של יוגה, ואף לימד יוגה במשך תקופה. היה לו חשוב להעביר את הידע וההתנסות ביוגה לאחרים, והוא השקיע בכך לצד המחוייבות שלו לעבודה ולמשפחה. הוא היה יוגיסט במובן העמוק של המילה, ואימץ לעצמו את הפילוסופיה והרעיונות של היוגה, מעבר למסגרת התרגול היומיומי. לכל מקום שהלך, בכל מפגש אנושי, הביא איתו את השקט הפנימי והשלווה היוגית שכל-כך אפיינה אותו.
"בשבת 7 באוקטובר דרור ויונת היו עם ילדיהם נעם ועלמה בביתם בשכונת הכרם. כשהמחבלים כבר נכנסו לבית והחלו להצית אותו, דרור ויונת הנחו את נעם ועלמה לקפוץ מהחלון, לברוח ולהישאר יחד. בכך הצילו את חייהם. נעם ועלמה נחטפו לעזה זמן קצר לאחר שקפצו מחלון הממ"ד. הם חזרו לישראל ב-25 בנובמבר 2023 במסגרת עסקת החטופים הראשונה, לאחר 50 יום בשבי.
"במשך תקופה ארוכה דרור נחשב כחטוף-נעדר, ורק ב-2 במאי 2024 התבשרה המשפחה שנרצח בבארי ב-7 באוקטובר ונחטף לעזה לאחר מכן. למעלה משנתיים נלחמה משפחתו על השבתו.ב-25 בנובמבר 2025, שנתיים בדיוק לאחר שעלמה ונעם שבו מהשבי, הוחזר גם דרור לקבורה במקום שנשמר לו, לצידה של יונת.
"דרור ויונת גידלו את ילדיהם המתבגרים לתפארת, אהבו לטייל בעולם, לבלות ולצחוק עם חבריהם הרבים, והיוו חלק חשוב ביותר ממשפחת אור. כשמם, דרור ויונת היו אנשי חופש ואור. אנשי רוח ויצירה. הם ידעו לחלום ולהפוך חלומות למציאות. שניהם השאירו אחריהם מותגים מקומיים שממשיכים את דרכם בעולם ואנשים רבים שחסרים את דמותם הייחודית: קבוצת חברים קרובה איתה אהבו לרקוד ולבלות, משפחה שבה היוו עוגן משמעותי, ואת שלושת ילדיהם, שעל אף שנים מעטות מדי איתם, ספגו לתוכם את האור והטוב שהיה בהם. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. יהי זכרם ברוך".
קודם לכן מסר נשיא המדינה יצחק הרצוג כי "786 ימים מאז מרצחי החמאס שלחו ידיהם המרושעות על מיטב בנותינו ובנינו בקיבוץ בארי ובכל הנגב המערבי, והיום, סוף-סוף, אחרי למעלה משנתיים של כאב וייסורים - מלווה דרור אור, החטוף החלל האחרון של הקיבוץ מהטבח הנורא - למנוחת עולמים באדמת הקיבוץ אותו כה אהב.
"כאב וצער גדול מלווים היום את עם ישראל יחד עם משפחת אור וקיבוץ בארי כולו - קהילה מופלאה שנפגעה קשות, אך מעולם לא איבדה את רוח האדם והערבות ההדדית. זכרו וזכר כל יקירי הקיבוץ יאירו לנו את המחויבות להמשיך לאחד לבבות, להגביר אור ולפעול בכל יכולתנו להשבת שני חטופינו שעדיין שם".
פורסם לראשונה: 11:54, 30.11.25
