"שוב??? איפה כדאי לי לעצור ולהסתתר"? אני שואלת את עצמי בפעם החמישית השבוע, תוך כדי נהיגה על כבישי ישראל הלא שקטים גם בשגרה. שוב התראה, בעוד שלוש דקות אזעקה. הפעם אני באזור לכיש, כביש 6 מצפון לדרום. העיניים מחפשות במהירות את מה שייראה כמקום הבטוח ביותר לעצור. הלב דופק ומאיץ מהר יותר ממיירט.
נסיעות תכופות בדרכים הן חלק בלתי נפרד מחיי. לרוב אני ממש אוהבת אותן. אני מתניעה, שמה מוסיקה ומנתבת את המחשבות. לא עוד מאז "שאגת הארי". מאז, הדרך מתנהלת בשקט מתוח, ברצון להגיע כמה שיותר מהר ועדיף בלי אזעקות בדרך. "הם לא ישברו את שגרת יומי", אני אומרת לעצמי ולכל מי שואל למה אני ממשיכה להיות "על הקו".
"מאיפה את"? אני שומעת קול ומביטה אל האיש השרוע על ידי בתעלה. "תלוי", אני משיבה בקוצר סבלנות. "אולי כדאי שתשני תנוחה? אם ייפול משהו בקירבה אלינו, העמוד פה מסכן אותך. קחי קצת שמאלה"
"מאיפה את"? אני שומעת קול ומביטה אל האיש השרוע על ידי בתעלה. "תלוי", אני משיבה בקוצר סבלנות. "אולי כדאי שתשני תנוחה? אם ייפול משהו בקירבה אלינו, העמוד פה מסכן אותך. קחי קצת שמאלה".
אני מביטה אליו, שותקת, מכונסת בעצמי, כמו יתר האנשים ששרועים גם הם. לאחר כדקה, מתוך הבנה שיש לנו עוד כמה דקות להעביר יחד, מתחילה שיחה, אופיינית למציאות ההזויה, שמחברת בינינו. לפעמים בשיחות האלו מציגים את השמות, לפעמים את העיסוק והמצב המשפחתי, לוויכוחים פוליטיים אין מספיק זמן. "עוד יצאו מהמצבים האלו רומנים ו'בייבי בום'", אני מנסה להצחיק את עצמי, כשאני מביטה סביב. "תראו", אומרת אחת הנשים ומצביעה אל השמיים, שם מציירים להם טילי היירוט ציור בלבן. הבומים נשמעים רחוקים, הדופק מתחיל לחזור לקצב הרגיל. "זהו להפעם", אני אומרת לעצמי. קמה, מנערת את הקוצים והעשבים שדבקו במעילי. "עוד לא", נשמע קולו של "ההוא".
"למה? היה צליל שחרור". "לא אצלי", הוא מתעקש. "אשתי תתרגז". "איפה היא?" "בבית, בקריית גת. אבל היא מרגישה אותי, רק זה חסר לי".
אני מביטה עליו, הוא רציני. לא יודעת אם לצחוק או להתעצב. אני מרימה את הרגל, חוצה את גדר הברזל, ופותחת את דלת המכונית. "היי את", הוא קורא לי, "אשתי כתבה שאפשר להמשיך".
אני מחייכת אליו, נכנסת לאוטו וממשיכה לנסוע. כמה ק"מ לפני שאני מגיעה לביתי, שוב נשמע אותו הצליל, מקפיץ הלבבות. שוב עוצרת. הפעם התנחלה שתיקה בין הנוכחים. "זה היה דרומית לכאן, וזה יירוט, לא נפילה", אומר אחד, כשנשמע ה"בום". מנסה להישמע בר סמכא בנושא.
יעל ולצררבע שעה לאחר מכן, כשאני בבית, ליד הממ"ד, אני נזכרת בימי ילדותי, בשוחה שנחפרה בחצר ביתי במלחמת ששת הימים, שם שכבנו, כילדים, רועדים מפחד. באותה נשימה אני חושבת על המדינה, שמחנכת את אזרחיה לא לתת לפחד לנהל אותם. שיחת טלפון מאחת מחברותיי קוטעת את השיח הסכיזופרני הכ"כ ישראלי הזה, שלי עם עצמי. "מגיעה ליום ההולדת שלי בסופ"ש"?
"בודאי", אני משיבה, לוקחת מגבת גדולה כדי לשים אותה ברכב. "אמרו שיהיה גשם", אני אומרת לעצמי, ועוברת לחשוב על הקניות לפסח. זר לא יבין זאת.
