לפני שבועות אחדים הכריזה ממשלת ישראל על הקמת 22 יישובים חדשים ביהודה ושומרון. זוהי מהפכה של ממש במפת ההתיישבות – ובכל זאת, דממה. שום קול ברור מהשמאל. אין זעקות "כיבוש", אין הפגנות, אפילו לא ציוץ מבכירי המרכז-שמאל. למה? אפשר להסביר זאת בציניות פוליטית: מאז 7 באוקטובר, מצביעי המרכז הלכו ימינה. השמאל חושש לאבד אותם. אבל ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר – מה שמכונה במדעי המדיניות "צביעות מאורגנת".
"צביעות מאורגנת" אינה סתם חוסר עקביות. זו אסטרטגיה. מנגנון שדרכו מוסדות ומפלגות מתמודדים עם הפער בין עקרונות להחלטות בפועל. למשל, האיחוד האירופי שמטיף לקליטת מהגרים אך בונה גדרות מול אפריקה - כי גם לאידיאולוגיה יש גבולות.
כך גם כאן: השמאל מדבר נגד התנחלויות, אך בפועל נהנה מהשקט היחסי שהן מייצרות בגב ההר. היישובים החדשים – ביניהם חומש ושא-נור שיחזרו לצפון השומרון – יחזקו את האחיזה הישראלית בשטחי C, וישבשו את מאמצי הרשות הפלסטינית, החוזרים ונשנים יש לומר, לבנות רצף טריטוריאלי לקראת מדינה.
כמובן, מבחינת חלק מהשמאל, ישראל תמיד אשמה, והפלסטינים הם תמיד הקורבן, גם אם בשטחי A ו-B שהועברו לשליטתם נבנתה חממה לטרור ולשנאה. אבל בינתיים, המציאות ברורה: ההתיישבות הפכה לחגורת ביטחון עבור המרכז והשרון. 7 באוקטובר חידד את זה. וההתיישבות לא נובעת רק מאידיאולוגיה – אלא גם מהבנה ביטחונית עמוקה.
השמאל יכול היה לומר ביושר: "זה מהלך מסוכן, עלול לשבש מהלכים להסכם מדיני, להחזיר את החטופים, לפגוע בנורמליזציה עם סעודיה". גם זו עמדה לגיטימית. אבל גם את זה לא שמענו
השמאל יכול היה להודות בזה. לחלופין, הוא יכול היה לומר ביושר: "זה מהלך מסוכן, עלול לשבש מהלכים להסכם מדיני, להחזיר את החטופים, לפגוע בנורמליזציה עם סעודיה". גם זו עמדה לגיטימית. אבל גם את זה לא שמענו.
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסאז אולי זה העומס: איראן, תימן, דרום בוער, צפון מאיים, החטופים לא חוזרים. אבל שתיקה שיטתית כזו, דווקא ברגעי הכרעה, אינה מקרית. זו לא רק חולשה – זו צביעות מאורגנת. אותה צביעות שמופיעה כשנוח, ונעלמת כשלא נעים.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית ת"א-יפו ואוניברסיטת אוקספורד
