הניסיון למנות את יאיר נתניהו לתפקיד בכיר בהנהלה הציונית – בשכר ובתנאים של שר – הוא רגע שפל נוסף, גם אם קטן, בחייה של אחת הממשלות הגרועות בתולדות ישראל. בעוד הציבור מתבקש להקריב את זמנו, כספו ואף את חייו למען המדינה – נדמה שמנהיגיה עסוקים בעיקר בעצמם.
אומנם, טרם ברור כיצד תסתיים הפרשה הנוכחית, אך לנוכח הניסיון המצטבר של 18 שנות שלטון נתניהו, אין זה מופרך להניח שגם הפעם היא תסתיים כעוד "צפרדע" שהציבור יבלע, בעודו ממשיך לקרוס תחת נטל השירות, יוקר המחיה והאדישות הכללית.
ואכן, פרשות הנהנתנות והשחיתות של משפחת נתניהו הפכו מזמן לחלק מהווי התרבות הישראלית בשלושת העשורים האחרונים: חומר לשיחות במונית, לבדיחות ברשת ולמערכונים ב"ארץ נהדרת". במובן זה, יש אפילו גרעין של צדק בטענות תומכי הממשלה שזה פשוט "העידן שבו אנו חיים". אחרי הכול, גם חלק ניכר ממנהיגי האופוזיציה הם אנשים אמידים מאוד; נשיא ארצות הברית הוא מיליארדר; ויזמי היי-טק, בישראל ובעולם, ממלאים את תפקיד ה"אינטלקטואלים הציבוריים". כך, באווירה שבה ההבדלים בין כוח, כסף וול-בינג היטשטשו כמעט לחלוטין, נשמע הטיעון "מה זה כמה סיגרים? תנו לו ליהנות, הוא איש חשוב" הגיוני למדי לאוזני רבים.
הבעיה, אם כך, איננה בהכרח במינוי מקורבים. שניים מהאנשים הנערצים כיום בישראל – ג’ארד קושנר וסטיב ויטקוף – הם בני משפחה ואנשי עסקים של האיש החזק בעולם. גם הטענה שיאיר נתניהו אינו הראשון נכונה: לאורך השנים פוליטיקאים מכל קצות הקשת השתמשו במוסדות הלאומיים כדי לחלק ג’ובים למקורבים ובני משפחה. ואכן, כפי שדודי אמסלם ומיקי זוהר בוודאי ימהרו להזכיר, גם במפא"י חטאו בכך לא פעם.
הכול נכון, אבל דווקא ההשוואה למפא"י מציפה את השאלה הקריטית ביותר העומדת כיום בפני נתניהו ומפלגת השלטון: האם הם מסוגלים להתאים את עצמם לרוח הזמן ולעצב מחדש החברה והתרבות בישראל? בן-גוריון ותנועת העבודה הצליחו לעשות זאת לפחות שלוש פעמים: ראשית, בתקופת העלייה השנייה, הם עיצבו את האתוס הציוני המכונן, שמהדהד עד ימינו. שנית, בתקופת המנדט, הם התאימו את עצמם לחיים תחת השלטון הבריטי והקימו מוסדות שהכינו את הקרקע למדינה שבדרך. ושלישית, לאחר 1948, הם הצליחו להוביל את המדינה הצעירה והענייה לביסוס כלכלי וביטחוני (על פי פרסומים זרים). עד שב-1977, השחיתות הפנימית – יחד עם שינויים תרבותיים וטכנולוגיים מבית ומחוץ – הכריעו אותה.
מאז, החברה והתרבות הישראלית עוצבו ברובן בדמותו של הימין. לכן אין זה מפתיע שמנהיגי האופוזיציה מתקשים למצוא שפה פוליטית חדשה, שתציע אלטרנטיבה רעיונית אמיתית. בסופו של דבר, רובם, כך או אחרת, הם תולדה של האידיאולוגיה שעיצב הימין הישראלי. ובעיקר נתניהו עצמו.
עופר אידלסעם זאת, כפי שקוראי היסטוריה נלהבים, בוודאי חושדים, נדמה שאנחנו עומדים בפני רגע של שינוי מקיף ועמוק. בין אם מדובר בעליית הבינה המלאכותית, במתחים הפוליטיים וחברתיים בארץ ובעולם, או באירוע 7 באוקטובר – ייתכן, שהמציאות הליברלית־קפיטליסטית שנתניהו גילם כל כך היטב מתקרבת לסיומה.
תקופה כזו דורשת מנהיגים אמיצים, כדמות בן-גוריון, שיודעים לשלב חזון ומעש – ולעצב עתיד למען העם והמדינה, ולא רק למען עצמם. האם נתניהו מסוגל להתעלות ולהתאים את עצמו לצורכי השעה והאומה? נחיה ונראה. אבל אם כל מה שיש לו להציע הוא "ספרטה" ומשק אוטרקי – כנראה שהתשובה היא לא.
הכותב הוא פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת קלגרי
פורסם לראשונה: 11:17, 30.10.25
