לקראת הבחירות אנחנו שוב מוצפים מכל עבר בהבטחות על חינוך. עוד השקעה. עוד תכנית. עוד "מהפכה". אם להאמין לפוליטיקאים - כל מה שצריך זה עוד קדנציה אחת שלהם והכל נפתר. אבל יש הבטחה אחת שאם נשמע אותה - נדע שמישהו באמת מתכוון לשנות. אני מחכה לשרה או לשר שיעמדו מול הציבור ויגידו ביושר: "אני מתכוון להיות שר החינוך של השביתה".
עכשיו, לא כי אני מחפש עימותים. אלא כי המציאות האמיתית מחייבת רפורמה עמוקה כל כך, מבנית כל כך, שברור לנו שהיא תגרור שביתה משמעותית. ולכן, במקום לברוח, צריך להיערך אליה מראש.
שרת החינוך של השביתה תגיע מוכנה כאשר על שולחנה ביום הראשון יונח תיק המסומן: "90 יום ראשונים".
למה להיות כל כך רדיקלי? העובדות ברורות. תקציב החינוך יעמוד השנה על כמעט 100 מיליארד שקל בשנה. בתוך עשור הוא כמעט הוכפל. ההוצאה לתלמיד זינקה. שכר המורים עלה בעשרות אחוזים. מספר התקנים גדל.
ובכל זאת, ישראל מדורגת כבר שנים בשליש התחתון של מדינות ה-OECD במבחני PISA, במתמטיקה, במדעים ובקריאה אנחנו סביב המקום ה-30-40. הפערים בין תלמידים חזקים לחלשים הם הגבוהים בעולם המפותח. התרגלנו ליותר כסף. פחות תוצאות.
זו לא אשמת המורים. זו אשמת המערכת
מערכת החינוך בישראל ריכוזית עד חנק. משרד בירושלים קובע לפרטי פרטים איך אמור להיראות יום ושבוע הלימודים באלפי בתי ספר. מנהלים עסוקים בדוחות במקום בהובלה. מודל השכר תקוע אי שם בשנות ה-80, וכמעט ואינו מבדיל בין מצוינות לשגרה. מדידת הצלחה מתמקדת בשעות לימוד - לא באיכות התוצר האנושי.
מערכת החינוך בישראל ריכוזית עד חנק. משרד בירושלים קובע לפרטי פרטים איך אמור להיראות יום ושבוע הלימודים באלפי בתי ספר. מנהלים עסוקים בדוחות במקום בהובלה
זה לא כשל נקודתי. זו ארכיטקטורה מיושנת. ולכן הארכיטקטורה צריכה להשתנות. לא עוד תיקונים. לא עוד תוספות. שינוי יסודי של כללי המשחק:
ביזור סמכויות אמיתי לבתי ספר ולרשויות חזקות. מנהלים יקבלו גמישות פדגוגית: חופש לבנות תכניות לימוד מותאמות, לבחור דגשים, לשנות מבנים כיתתיים. הם גם יקבלו גמישות תקציבית: ניהול תקציב פנימי, קביעת סדרי עדיפויות. והם יקבלו אחריות על התוצאות.
בנוסף, המדינה תעבור למודל תקצוב שקוף פר תלמיד. הורים יוכלו לדעת כמה כסף הולך לילד שלהם, ולאן.
והחלק הרגיש ביותר: שינוי יסודי של אופן העסקת המורים. לא עוד מודל אחיד, ארצי, סגור בהסכמים שמיישרים את כולם. יצירת מסלולים דיפרנציאליים: מסלול מצוינות עם שכר גבוה במיוחד ותנאים גמישים; מסלול מקצועי-קהילתי; מסלול התמחות; אפשרות לבתי ספר להתקשר בחוזים ייחודיים. לא ביטול ביטחון תעסוקתי, אלא פתיחת מרחבים לגמישות ולמצוינות.
ברור שמהלך שורשי כזה יפגוש התנגדות. ברור שתהיה שביתה. ולכן שר חינוך רציני לא מופתע ממנה, הוא נערך אליה:
מאחורי הקלעים, חודשים מראש, מתחיל תהליך הכנה: עבודה עם האוצר, עם השלטון המקומי, עם הכנסת. בניית רשת ביטחון לרשויות. תיאום עם גופים אזרחיים. הכנת תשתית דיגיטלית. בניית חלופות.
ובתוך אותם 90 ימי שביתה, המדינה לא נעלמת. להפך, היא נוכחת יותר מאי פעם. שר החינוך נערך מראש עם מערך חירום סדור שמספק מענה להורים ולילדים כבר מהיום הראשון. במישור הכלכלי, המדינה תעמיד תקציב ייעודי ומשמעותי לתמיכה בתקופת המעבר. עבור כל תלמיד בגילאי בית הספר יוקצה מענק חודשי של כ־2,000 שקל — בדומה למנגנוני הסיוע שהופעלו עבור מפוני הצפון והדרום בזמן המלחמה. הכסף יועבר ישירות להורים או, לבחירתם, לרשויות המקומיות לצורך הפעלת מסגרות חינוכיות חלופיות. במישור הפדגוגי והתפעולי, תופעל מערכת למידה דיגיטלית ארצית פתוחה, עם תכנים איכותיים ומסודרים לפי גיל ושכבה. רשויות מקומיות יקבלו תקציב וגמישות מלאה להפעיל מסגרות קהילתיות מותאמות. תנועות נוער, מתנ"סים, מוסדות אקדמיים וגופים אזרחיים ייכנסו כשותפים פעילים. זו לא שביתה של ריק. זו שביתה מתוכננת כחלק ממהלך עומק.
ראובן טאובהאלטרנטיבה? ניסיון נואש להוביל רפורמות נקודתיות ללא השפעה ממשית, ובפועל, המשך הידרדרות מערכת החינוך לנקודות שפל חדשות. עוד בריחה של אנשי חינוך טובים. עוד ילדים שנופלים בין הכיסאות, עוד פערים שמעמיקים.
שביתה יזומה היא פעולה של אחריות. לא עוד שר חינוך שמנהל משא ומתן על עוד אחוז לשכר, אלא שר שמוכן לשלם מחיר פוליטי כדי לפרק מבנה רקוב ולבנות חדש.
אם זה יזכה אותו בתואר “שר החינוך של השביתה” - אולי זה התואר שהמערכת זקוקה לו.
ראובן טאוב הוא יזם חברתי ושותף מייסד תנועת "עלינו - הנכדים המייסדים"
