השבוע חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן עלתה עם מופע חדש. כן כן היא לא עשתה הסבה, המופע עלה בוועידה שעליה היא אמונה לצידו של שר התקשורת - הוועדה המיוחדת לתקשורת (שם מקורי). בפתח ישיבת הוועדה, דיסטל לא פתחה בדיון. היא חלקה במונולוג ארוך, אישי, טעון, כזה שמבקש מהצופים לא הקשבה מקצועית אלא הזדהות רגשית. היא סיפרה על הסופ"ש שהיה לה, שבו חגגה את יום ההולדת שלה וחלקה עם הסובבים בחדר את המחשבות שלה, איך נהרס לה יום ההולדת בגלל הוועדה הזו והתחושות המבאסות שעלו בה.
בסרטון אחר היא נוזפת בחברי ועדה ובנוכחים, על כך שמתנהלים התכתבויות ותיאומים מקבילים תוך כדי הדיון. בסרטון שלישי היא משתיקה את חברי האופוזיציה ומוציאה החוצה מהוועדה, באופן שהיועצים המשפטיים של הוועדה מבהירים לה שהוא מנוגד להנחיות.
מתוך ישיבת הוועדה
מהסרטון הראשון זה ברור, למה אנחנו אמורים לדעת את כל זה? למי אכפת מיום ההולדת של יו"ר ועדה? מה הקשר בין תחושות אישיות, בילוי כזה או אחר, לבין תפקידה הציבורי? מאיפה אנחנו יודעים שהיא לא הייתה עצובה בגלל הבילוי עצמו? ולמה אנחנו מתבקשים לבלוע את הרמיזה הרוחנית, כאילו בתוך חודשים ספורים התחולל כאן מהפך אמוני עמוק? זו לא אינטימיות, זו מניפולציה רגשית.
אבל המופע לא נשאר אישי. הוא הפך במהירות לדורסני. דיסטל החלה לברר בפומבי מי מתכתב עם מי, מי מדבר עם מי, מי העז לנהל שיח שלא עבר דרכה. ממתי זה אסור? ממתי קשרים, שיחות ותיאומים הם עבירה? ומתי בדיוק יו"ר ועדה הפכה לחוקרת, מפקחת או שומרת סף של תודעה?
אני נוטה לא להיכנס בנשים, מספיק נכנסים בנו. אבל פה בבירור אפשר ראות איך דיסטל מאמצת במלואן שיטות התנהלות גבריות דורסניות: השפלה פומבית, שליטה בכוח, השתקה, הפחדה
הדורסנות הזו חמורה, ואפילו חמורה יותר מזו שראינו בעבר אצל שמחה רוטמן. כי כאן לא מדובר רק באידיאולוגיה קשוחה, אלא בצורך עז להוכיח שליטה. להשתלט על החדר. להבהיר מי הבוס. מרוב הרצון להוכיח כוח – היא מקצינה. מרוב חיפוש נואש אחרי נישה פוליטית – היא רומסת.
וכן, יש הקשר פוליטי ברור. דיסטל בשפל בפריימריז. היא לא אהודה על מצביעי הליכוד, לא מצאה לעצמה קהל טבעי, לא ביססה זהות ציבורית יציבה. אז היא מפצה בכוח. "עבד כי ימלוך" במובנו הקלאסי: מי שהגיע לעמדת סמכות, שכח מאיפה בא, ומתאכזר כלפי מי שנמצא תחתיו.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיוכאן חשוב לומר משהו פמיניסטי, דווקא מתוך סולידריות. אני נוטה לא להיכנס בנשים, מספיק נכנסים בנו. אבל פה בבירור אפשר ראות איך דיסטל מאמצת במלואן שיטות התנהלות גבריות דורסניות: השפלה פומבית, שליטה בכוח, השתקה, הפחדה. זו לא פריצה דרך נשית לפוליטיקה, אלא אימוץ מלא של המודל הרע ביותר שלה. לא הנהגה, אלא שררה. לא ניהול, אלא רמיסה.
תפקידה של יו"ר ועדה איננו להיות הכוכבת. לא הסיפור. לא הדרמה. תפקידה לנהל דיון, לאפשר שיח, לשרת את הציבור. הוועדה שייכת לאזרחים, לא לאגו של מי שיושבת בראש השולחן. וכשהאגו משתלט על הכיסא - הדמוקרטיה היא זו שמשלמת את המחיר.
