לאחרונה השתתפתי במשלחת של ארגון גשר לקהילות יהודיות בארצות הברית. לא היה חדש עבורי לפגוש יהודים שחושבים אחרת ממני. מה שכן תפס אותי, היה המפגש עם אנשים שמשקיעים מאמץ אמיתי כדי להישאר מחוברים לזהות היהודית שלהם.
בדרך לקלפי עוברים בביקורת דרכונים
(צילום: Nataliya Pylayeva / shutterstock)
פגשתי אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים וגם לא מעט אנשים שפשוט חיים את היהדות שלהם בלי להיכנס להגדרות. עם חלקם אני מסכים כמעט על כל דבר, ועם אחרים כמעט על שום דבר. אבל היה דבר אחד שלא יכולתי להתעלם ממנו: המאמץ. הם עובדים בלהיות יהודים.
בישראל, באופן טבעי, היהדות נמצאת באוויר. היא בשפה, בלוח השנה, ברחוב ובחדשות. שם היא דורשת החלטה יומיומית. היא דורשת השקעה. המסע הזה גרם לי לחשוב על סוג אחר של זהות: הזהות הישראלית.
בימים האחרונים התעורר ויכוח סביב ישראלים שחיים בחו"ל ומתכננים להגיע במיוחד כדי להצביע בבחירות. בהמשך הגיעה פנייה של הליכוד לוועדת הבחירות נגד יוזמה לארח בחינם בוחרים מחו"ל, בטענה שמדובר בטובת הנאה. שוב ושוב חזרה הטענה: "אתם לא גרים כאן. אתם לא חיים כאן. אתם לא תקבעו לנו".
נדמה לי שאנחנו מנהלים את הוויכוח הלא נכון
באופן אינטואיטיבי, הטענה הזאת נשמעת הגיונית. הרי מי שחי כאן עם יוקר המחיה, עם הפקקים, עם המילואים, עם האזעקות ועם תחלואי הפוליטיקה הישראלית, הוא זה שאמור לקבל את ההחלטות. אבל נדמה לי שאנחנו מנהלים את הוויכוח הלא נכון.
מהר מאוד הבנתי שבעצם אנחנו מתווכחים על משהו אחר לגמרי: לא רק על דפוסי הצבעה (כל אחד מהפוזיציה שלו), אלא על ישראליות.
הם מתווכחים על ישראל במקום העבודה או במוסדות החינוך, מתמודדים עם עוינות מאז 7 באוקטובר, ולא מעט מהם גם שולחים את הילדים לחזור לישראל לשירות בצה"ל
אנחנו לא מדברים כאן על כל יהודי בעולם. אנחנו מדברים על אזרחי ישראל שבחרו, לפחות בשלב הזה של חייהם, לגור מעבר לים. אנשים שעדיין מחזיקים באזרחות ישראלית, עם משפחה וחברים בארץ, ועוקבים אחרי כל מה שקורה כאן כאילו לא עזבו מעולם.
הם מתווכחים על ישראל במקום העבודה או במוסדות החינוך, מתמודדים עם עוינות מאז 7 באוקטובר, ולא מעט מהם גם שולחים את הילדים לחזור לישראל לשירות בצה"ל.
הישראליות שלהם לא נעצרת בביקורת הגבולות. ובכל זאת, בשיח הציבורי אנחנו נוטים למדוד שייכות בעיקר לפי כתובת מגורים. זו תפיסה הגיונית במדינות רבות. אבל ישראל מעולם לא הגדירה את עצמה כעוד מדינה רגילה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
גם מי שמאמין, כמוני, שהקשר הזה נובע מההבטחה האלוקית על ארץ ישראל, וגם מי שרואה בו רעיון ציוני-היסטורי, מסכים בדרך כלל על דבר אחד: הסיפור הישראלי מעולם לא התחיל בכתובת מגורים.
הציונות לא קמה רק מתוך היישוב בארץ ישראל
הציונות קמה מתוך עם שהיה מפוזר בעולם כולו, אבל ראה בארץ ישראל את ביתו הלאומי. לכן קצת מוזר לי לראות איך דווקא בוויכוח הזה אנחנו מאמצים תפיסה אחרת לגמרי: מי שגר כאן - שייך. מי שלא גר כאן - כבר לא.
נחמיה רוזנפלדאפשר להתווכח איפה צריך לעבור הגבול, כמה שנים בחו"ל או מה התנאים הנדרשים, זה ויכוח לגיטימי.
אבל אי אפשר לזלזל באנשים שמוציאים אלפי שקלים, מפסידים ימי עבודה, עולים על מטוס וטסים שעות רק כדי להכניס פתק לקלפי. אדישות לא נראית ככה. אולי הם חיים רחוק. אבל הם לא ויתרו על הישראליות שלהם.
ובסופו של דבר, זאת השאלה האמיתית: לא רק מי זכאי להצביע, אלא האם ישראליות היא רק כתובת, או שהיא גם זהות. אם היא רק כתובת, אולי המבקרים צודקים. אבל אם היא גם זהות, אז הלאום לא נעצר בנמל התעופה בן גוריון.
נחמיה רוזנפלד - יועץ תקשורת חרדי ועמית "גשר"
