המטרה היחידה והחשובה של מדינת ישראל כיום היא להחזיר את החטופים. וכולנו תקווה שכולם יחזרו בהקדם בזכות הסכם טראמפ. מאז ההסכם, יצא לי לראות לא מעט פוסטים שהנרטיב המרכזי בהם הוא "אתה הראש, ותודה לאל", והם נועדו להביע תודה פומבית ולא מתנצלת למנהיג דגול שלא "התכופף" שנתיים מול עולם עוין (מבית ומחוץ), עד להשגת המטרה המיוחלת (שאם נודה על האמת גם לא הייתה מטרה רשמית בהתחלה).
אבל גם אם נתעלם מהעובדה העצובה שאם הוא הראש, זה בעצם אומר שהוא סוף סוף תיקן את העוול הנוראי עליו הוא וממשלתו חתומים (לא משנה לאיזו קונספירציה אתם מאמינים), מעבר לחובה המוסרית להשיב את כל אזרחי ישראל הביתה - על מה בעצם החגיגות, ועל מה אנחנו מודים?
שנתיים של לחימה, אלפי מתים ונרצחים, עשרות אלפי פצועי גוף ומדינה שלמה פצועת נפש. כל זה בשביל מסע בזמן ל-6 באוקטובר 2023. החטופים חוזרים, תודה לאל (ולכל החללים, החיילים, ואזרחי ישראל היקרים שנשאו בנטל – כמו גם לידו של טראמפ שסובבה את זו של נתניהו). אבל גם חמאס. גם הסכסוך. גם וגם המציאות בישראל ערב המתקפה הרצחנית.
יגידו המקטרגים: אבל ההסכם נותן לנו את מה שרצינו - החטופים חוזרים, בעוד ישראל מחזיקה ב54% מהשטח. אבל צה"ל לא באמת שולט. החיילים שלנו לא נמצאים שם כדי לנפוש על חופי עזה, או "לנצח". הם שם כדי לוודא שלא יהרגו אותם — ברווזים במטווח של מציאות שמסרבת להודות בכישלונה. אז אולי ההישג אפילו מרשים יותר: הצלחנו להחזיר את שני הבנים שלי לעזה לעשות בדיוק את מה שאני עשיתי בתור חייל לפני 31 שנה בדיוק.
הבעיה היחידה היא שהיינו יכולים (וצריכים) להיות במצב הזה כבר לפני שנתיים, כשהחמאס הציע להחזיר את כולם תמורת הפסקת אש. הממשלה סירבה, בשם “הרתעה”, “ניצחון מוחלט” או כל סיסמא אחרת שאוהבים לצעוק במחנה. אבל גם אם נאמין שהייתה בגידה, וגם אם אנחנו בטוחים שממשלה אחראית על הצלחות ולא על כישלונות, אנחנו חייבים להודות ששנתיים אחרי, אין הרתעה, אין ביטחון, ואין ניצחון.
כי אם כל ביקורת היא בגידה, וכל שאלה הופכת לסמולנות חמוצה, אנחנו לא מדינה שמגינה על עצמה, אלא מדינה שמגינה על עצמה מהאמת
וגם אם עכשיו תגידו ש""רואים לי", או תקראו לי "רק-לא-ביביסט", זה לא ישנה את העובדות. וגם אם נניח שאני כזה, זה לא בגלל ימין או שמאל. זה בגלל מה שהוא עשה למדינה, לחברה, ולמראה. כי אם כל ביקורת היא בגידה, וכל שאלה הופכת לסמולנות חמוצה, אנחנו לא מדינה שמגינה על עצמה, אלא מדינה שמגינה על עצמה מהאמת (ואני אומר את זה באהבת חינם).
אז אם הכל ילך כשורה, יוחזרו כל החטופים החיים. מעבר לכך, כולנו חרדים מ-7 באוקטובר הבא, הפילוג החברתי בשיאו, ועם קצת הרבה מזל, נצליח להחזיר את כל הגופות. מדינה שסועה ופצועה, שממלמלת “לא הייתה ברירה" כמו מנטרה מנחמת נוכח מציאות עגומה. אבל הייתה ברירה. והבחירה שנעשתה אז, להעדיף את הנרטיב על פני החיים, היא אולי הטעות ההיסטורית הגדולה ביותר של המלחמה הזאת. מהמקרא, למשנתם של הגל ומרקס ועד לציטוט המפורסם של סנטיאנה "אלו ששוכחים את העבר נידונים לחזור עליו", המסר ברור. אם לא נפתח את העיניים למציאות, מה שהיה הוא שיהיה.
אין ספק שמגיע תודה והערכה לכל הישג, בין אם הוא מגיע מימין ובין אם משמאל. בדיוק כמו שצריך לשאת באחריות לכשלונות מכל צד. אבל אם נעסוק במלחמת "תודות" ולא נפקח את העיניים למציאות, כל מה שעשינו זה להגיע לאותה נקודה, רק הרבה יותר תשושים וחלוקים.
הבעיה העיקרית היא, שההיסטוריה מגיעה פעם אחת כטרגדיה, אך בפעם השנייה כקטסטרופה מוחלטת. לישראל 2026 זו כבר תהיה היסטוריה שלישית
הבעיה העיקרית היא, שההיסטוריה מגיעה פעם אחת כטרגדיה, אך בפעם השנייה כקטסטרופה מוחלטת. לישראל 2026 זו כבר תהיה היסטוריה שלישית. אם נמשיך לקרוא לזה הישג, אולי אפילו נזכה בפרס נובל לשלום (ולאות הערכה נחלוק אותו עם טראמפ). או לפחות בפרס נובל לפיזיקה, על שבר הזמן (והחברה) המושלם שהצלחנו ליצור.
ולמי שחושב שזו רק פוליטיקה – זו לא. זו "פסיכופיזיקה" פשוטה (קצת פיזיקה והרבה פסיכולוגיה): כל עוד לא משנים נרטיב, לא צריך מכונת זמן, כי ההיסטוריה תמשיך לחזור על עצמה.
פרופ' גיא הוכמן הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
