השעה 19:30, ובחוץ כבר מחכים לד״ר טליה ישראל המטופלים הראשונים. כשהשער נפתח היא יוצאת אל הרחוב, והמטופל הראשון לא מבזבז זמן. "איפה הייתם? חיכיתי", הוא שואל, וממהר להצביע על פצע בחלל הפה. ד"ר ישראל שולפת פנס, מתבוננת וקובעת: זה יעבור. האיש עומד במקומו, ממשיך לדבר. אולי הפצע הוא רק תירוץ למפגש, לקצת קשר אנושי.
המטופלת הבאה כבר מחכה: בשבוע שעבר קיבלה מרשם עבור תרופה למחלה כרונית שעמה היא מתמודדת זמן רב ללא טיפול. כעת היא מצפה לקבל אותה. כדי לאפשר לה פרטיות, הרופאה והמטופלת הולכות מעט הצידה; כאן אין דלתות וחדר המתנה, גם לא תורים מסודרים וכרטיס קופת חולים. יש פנס, תיק גב עמוס בציוד רפואי, וכפפות בכיס המכנסיים.
(צילום: שאול גולן)
המטופלים של ד"ר ישראל הם דרי רחוב, והטיפול הרפואי מתבצע היכן שהם נמצאים: ברחובותיה הקשים והמהבילים של שכונת נווה שאנן בתל אביב. כבר יותר מארבע שנים שהמתנדבות והמתנדבים של עמותת ״מרפא לרחוב״ צועדים ברחובות השכונה ומציעים סיוע לכל מי שנקרה בדרכם: נרקומנים, נשים וגברים בזנות. יש בהם אנשים ונשים מבוגרים, וגם צעירים מאוד שהשימוש הממושך בסמים נחרת בפניהם וביגר אותם בעשורים רבים; יש בהם אזרחי ישראל, וגם חסרי מעמד מאריתראה ומאוקראינה; עבור חלקם, רחובותיה של דרום תל אביב הם הבית הראשון והיחיד. אחרים הגיעו לכאן ממקומות אחרים. תל אביב היא מוקד משיכה לדרי רחוב מכל הארץ.
מטרתו של צוות רפואת הרחוב פשוטה, כמעט פרוזאית: להעניק טיפול רפואי לדרי הרחוב שרק הולכים ומתרבים במרחב הזה. לחבוש ולחטא, לרשום תרופה ולייעץ. ואף על פי שזה פשוט, זה גם מאוד לא מובן מאליו. על הנייר לפחות, דרי הרחוב יכולים וצריכים לקבל עזרה רפואית בקופות ובבתי החולים, כמו כל אדם אחר. אבל בפועל, זה פשוט לא קורה. ד״ר ישראל, שמתמחה ברפואה פנימית בבית החולים איכילוב, ראתה זאת בעיניה יותר מדי פעמים. זה גם מה שהוביל אותה להתנדב בעמותה. ״בבית החולים אנחנו רואים אותם כשהם כבר בקצה, במצב קשה באמת״, היא אומרת.
מימין לשמאל: יאנה קלרמן, קרן סגל וד"ר טליה ישראל (מהגב)
(צילום: שאול גולן)
(צילום: שאול גולן)
(צילום: שאול גולן)
דרי הרחוב שהגיעו אליה למחלקה סבלו מזיהומים קשים מאוד וממחלות שנהוג לחשוב שמוות מהן הוא כבר נחלת העבר, כמו HIV ושחפת. אך דרי הרחוב מגיעים לבית החולים כשהם כבר על סף מוות, ולעתים כבר אי אפשר להציל אותם. זה קורה, לדבריה, משום ש״הם לא סומכים על המערכת הרפואית״, וגם על הממסד באופן כללי. לעיתים זה משום שהיחס שקיבלו היה מזלזל; לעיתים זהו פשוט הפער הגדול מדי בין הרחוב הכאוטי לבין אורות הפלורוסנט הלבנים של המרפאה.
״הם משתמשים, הם מכורים, קשה להם להיות בבית החולים והמערכת לא מותאמת להתמודד עם זה״, אומרת ד"ר ישראל. ״אנחנו מנסים להיות גשר בין הרחוב לבין המערכת״, היא אומרת.
"יש הרבה חיזור"
רגע לפני היציאה אל הרחוב, רכזת השטח יאנה קלרמן מעבירה תדריך קצר: ״לא נעיר ישנים, לא נפריע למשתמשים (בסמים, ש״ק), נשמור על עצמנו״. אפשר לצאת לדרך, יחד עם שלושת התיקים שישמשו את המתנדבות לאורך המשמרת: תיק רפואי עם אינספור פלסטרים, תחבושות, חומרי חיטוי ומשחות אנטיביוטיות; התיק השני הוא ה״תיק הסוציאלי״: קונדומים ובדיקות היריון, טלק וסבונים. בתיק השלישי יש מים קרים ומיץ פטל.
במשך שבועות לא הצליח לעמוד וללכת, ועכשיו הגיע לומר תודה. ג'רום עם קלרמן וסגל
(צילום: שאול גולן)
במובן מסוים, תיק השתייה הוא התיק החשוב ביותר: גם מי שמתלבטים אם להציג את הפצעים והמכאובים לא מסרבים לכוס של מיץ קר. לפעמים הם מסתפקים בכך; לפעמים אחרי הלגימה הראשונה נפתח גם סדק של אמון בטיפול הרפואי. כך קורה עם כריסטיאן (שם בדוי, כמו שאר שמותיהם של דרי הרחוב): בתחילה הוא מבקש רק מיץ, אחר כך מסכים לקבל גם סוכריה, ואז עוד אחת. כשהמתנדבת קרן סגל שואלת אותו אם הוא צריך עוד משהו, בתחילה הוא עונה בשלילה. אחרי כוס המיץ הראשונה, הוא כבר חושף את רגלו כדי להראות פצע שהגליד. סגל, סטודנטית לרפואה, שואלת אותו אם יש עוד משהו. רק אז הוא חושף את כתפו - ומתברר ששם מסתתרת הדרמה הגדולה: פצע גדול ובוער שנגרם מכוויה. לאור הפנס, סגל וישראל מתחילות לטפל בו ומבקשות ממנו לגשת אל הצוות גם בביקור הבא, עד להחלמה.
המסלול פחות או יותר קבוע: ממרחב ההתארגנות ברחוב הגליל, דרך גינת לוינסקי הסמוכה לתחנה המרכזית. גם חלק מהפרצופים קבועים; הצוות מכיר אותם, וחשוב מכך - הם מכירים את הצוות. היכרות ואמון הן מילות מפתח בסיור הזה. ״יש הרבה חיזור״, אומרת קלרמן. "ברחוב יש הרבה פעמים דינמיקה של ׳אם נותנים לי אז בטח גם רוצים ממני משהו׳, ואנחנו צריכות להוכיח להם שזה אחרת. ויש גם את העניין של להזכיר להם שהם בכלל זכאים לטיפול, שזה מגיע להם".
(צילום: שאול גולן)
לדבריה, "הרוב המוחלט של המטופלים הם אזרחים, יש להם ביטוח בריאות, והם פשוט לא ניגשים לטפל בעצמם כי הם לא מבינים את הזכות הבסיסית שלהם. אנחנו פוגשות אנשים שמסתובבים במשך שנים עם קושי וכאב, והם לא ראו רופא שנים - למרות שהם יכולים. הם פשוט שכחו שמגיע להם שמישהו יסתכל עליהם וישאל אותם מה שלומם״.
ואז ג'רום עמד על רגליו
נכון להיום מוכרים כ-4,000 דרי רחוב המקבלים שירותי רווחה מהמדינה - כמו למשל אחת מכ-20 המסגרות השיקומיות וה״גגונים״ שבמסגרתם ניתנת לדרי הרחוב קורת גג זמנית. במשרד הרווחה מעריכים כי כמה מאות דרי רחוב אינם מוכרים לגורמי הרווחה ברשויות, כך שבסך הכל מספרם מגיע לכ-4,500. במענה לפניית ynet נמסר ממשרד הרווחה כי מדי שנה נרשמת עלייה של כ-8% במספר דרי הרחוב, וכי בשנים אחרונות לא חל שינוי במגמה זו - אך בשטח מרגישים אחרת. "אנחנו מתחילים לראות בהדרגה את השפעות המלחמה", אומרת קלרמן. "זה נורא כואב ושובר את הלב״.
בין דרי הרחוב שהיא פוגשת, לדבריה, יש פוסט-טראומתיים מהמלחמה, ובמשך תקופה ראתה גם ניצולי נובה - שנעלמו בינתיים מהנוף. לדבריה, ישנם גם אנשים שלא נפגעו מהמלחמה באופן ישיר, אבל "הבייס שלהם היה שברירי, נפשית או כלכלית, וכשכל הדבר הנורא הזה קרה - לא היו להם מספיק מערכות תמיכה שהחזיקו אותם". כך, לעיתים, מתחילה הדרך לרחוב: משבר שמוביל למשבר, שימוש בסמים שיוצא משליטה.
סגל, סטודנטית לרפואה, אומרת שהסיורים מזכירים לה את הסיבה שבגללה רצתה להפוך לרופאה: המפגש האנושי, האפשרות לעזור כאן ועכשיו. אבל לעתים, היא אומרת, היא חוזרת ממשמרת ההתנדבות בתחושה של תסכול. ״לפעמים זה מרגיש לי כמו טיפה בים״, אומרת סגל. "אני יוצאת מסיורים אחרי ששמעתי את הסיפורים, ואני חושבת - כמה כבר עזרתי, הרי בשבוע הבא הפצע שוב יזדהם, עדיין לא יהיה לו בית. זה מזכיר לי כמה עוד צריך לעשות״. ובכל זאת, יש רגעי סיפוק שלא דוהים בתום המשמרת. למשל, הרגע שבו ג׳רום הופיע מבין הצללים של גינת לוינסקי.
לכל איש יש שם, אך שמותיהם של דרי הרחוב נותרים בדרך כלל בצל. רק מעטים יודעים אותם, רק לעתים רחוקות מישהו משתמש בהם. אבל שמו של ג׳רום מוכר היטב למתנדבות המשמרת הזאת, כמו לשאר המתנדבים בעמותה. לאורך שבועות ארוכים, הצוות ראה את ג׳רום רק במצב של שכיבה וישיבה; הפצעים המזוהמים על רגליו לא אפשרו לו לעמוד וללכת. הטיפול בו נמשך לאורך שבועות ארוכים. עוד חבישה, עוד חיטוי. סביב השעה תשע בערב, הוא נגלה לפתע לעיני הצוות. הוא הולך על שתי רגליו. הוא הגיע לומר תודה.
