ארתור סי. קלארק, סופר המדע הבדיוני המפורסם, תהה האם להרוג אנשים בשם אלוהים זו לא הגדרה די טובה לאי-שפיות.
נשמע די הגיוני. הרי אם אלוהים ברא את העולם, אז כולנו יצירות שלו. והרעיון שאלוהים רוצה שמישהו יהרוג אחת מהיצירות שלו, ועוד בשמו, נשמע פחות כמו אמונה ויותר כמו טירוף. וזה לא משנה אם ההרג נעשה בשם הצדק, הנקמה, הכבוד או האדמה.
אבל נראה לי שקלארק טועה. כי להרוג בשם אלוהים זו דווקא ההגדרה של נורמלי. זו המשמעות של להיות אנושי.
מספיק להיזכר בכמה אירועים משחר ההיסטוריה ועד היום כדי להבין כמה שזה נכון. מלחמות מתנהלות בכל מקום ובכל זמן בשם דת, מוסר, צדק ואמת. כל צד בטוח שהוא נלחם למען הקיום, למען הערכים. איך לא, הרי האל לצידנו.
הסיפור משתנה, אבל המנגנון הפסיכולוגי דומה: אנחנו מאמינים במשהו גדול מאיתנו, והאמונה הזאת מעניקה הצדקה מוסרית למעשים שלנו.
קרל מרקס טען שהדת היא "אופיום להמונים" – סם שמרדים את הכאב אבל לא מרפא אותו. היא נותנת משמעות לסבל, אומץ מול סכנה, ותחושת בהירות מוסרית בעולם מורכב. ציוויליזציות שלמות נבנו על בסיס הכוח הזה.
אבל ברגע שיש אישור אלוהי למעשינו – הכול מותר. אלימות הופכת להקרבה. מלחמה הופכת להכרח. הרג הופך לחובה מוסרית. אלוהים הוא לא הסיבה לאלימות. הוא רק האמצעי להצדיק אותה.
וכאן טמונה האירוניה הגדולה: הדת מתארת את אלוהים כיוצר ואת האדם כחומר בידו. אבל בפועל הפכנו את היוצרות. אנחנו יוצרים את האל בדמותנו הרבה יותר מאשר הוא יוצר אותנו בדמותו.
זו לא רק טענה פילוסופית
גם הטקסטים הדתיים מציגים אל אנושי להפליא. אלוהים כועס על בני האדם ומביא מבול. הוא מתחרט על בריאת האדם, מעניש, ודורש נאמנות בלעדית. בכל הסיפורים, החל מסיפור קין, דרך נוח ומגדל בבל ועד עגל הזהב, אלוהים מתנהג כמו בן אדם.
ברוך שפינוזה טען שאלוהים לא רק ברא את העולם, אלא הוא חלק ממנו. זה היה כל כך "מהפכני" בזמנו, שהקהילה היהודית החרימה אותו. אבל אולי זה לא כפירה גדולה שכזאת. ג'ואן אוסבורן שרה פעם "מה אם אלוהים היה אחד מאיתנו?". ואולי זה נכון. לא ממש ברור אם הכתובים באמת שוללים זאת.
שנים מאוחר יותר פרידריך ניטשה הכריז ש"אלוהים מת". לא בשביל להתריס או לכפור, אלא כדי להזכיר לנו שאנחנו אלה שיוצרים את המשמעות בעולם. אבל בסוף הבדיחה הייתה על ניטשה. גם הוא מת.
אבל העיקרון חי – והוא שהאחריות עלינו. וזה לא משנה אם אנחנו מאמינים באלוהים או לא. כי בין אם אנחנו חושבים שיש כוח עליון שמכתיב לנו מה לעשות, ובין אם אנחנו מפתחים עקרונות או מושפעים מאחרים, בסוף מי שמפרש ומיישם את העקרונות האלה, מי שמחליט מתי לרחם ומתי להרוג, הוא תמיד האדם. לא האל, לא האמונה ולא הפילוסופים.
הבעיה אינה בכך שבני אדם מאמינים באלוהים. יש המון דברים יפים וחשובים באמונה. הבעיה היא שאמונה הופכת לרישיון. והדבר המטריד ביותר הוא שזה כמעט אף פעם לא נעשה על ידי משוגעים. לפחות לא מבחינה קלינית. ברוב המקרים מדובר באנשים רגילים לחלוטין, שמשוכנעים באמת ובתמים שהם עושים את הדבר הנכון.
לא משוגעים. פשוט בני אדם
אבל שלא תהיה טעות, זה לא טור פציפיסטי. יש בעולם רוע, ולעיתים אין דרך להתמודד איתו בלי כוח, בלי מלחמה ובלי הרג. יש אויבים שצריך לעצור, ויש מי שחובה לחסל כדי להגן על חפים מפשע. אלא שגם אז, אסור להפוך את ההכרח לקדושה. מלחמה צודקת אינה חגיגה – גם לא בפרדס חנה. חיסול מוצדק אינו נס. והצורך להגן על החיים אינו הוכחה שאלוהים חתם על הפקודה.
אולי בעצם אין כזה הבדל בין אלוהים, ניטשה, או כל רעיון אחר. כולם מייצגים מסגרת שנותנת לנו משמעות. ורעיונות לא מתים. הם רק מחליפים צורה, בהתאם לצורך האנושי להשתמש בהם כדי להצדיק את מה שרצינו לעשות מלכתחילה
בניגוד לקלארק, אני חושב שהגדרה טובה לאי שפיות הייתה יכולה להיות עצם האמונה שאלוהים באמת תומך בזה. כי לא נורמלי לחשוב שזה בסדר מצדו של בורא עולם לפגוע בפרי יצירתו רק בגלל שהוא אויב, כופר, חוטא, טמא, או סתם שייך לצד השני (מחקו את המיותר); לשמוח כשנאלצים לחסל יצירה רעה במיוחד; או להשמיד בתי תפילה בשם אמת וצדק של דת אחרת.
אבל גם זה, לצערי, אינו טירוף. זו פשוט הדרך הנוחה שמצאנו כדי לשרוד את החיים: להסיר מעצמנו את הנטל הבלתי נסבל של ספק, של אי ודאות ושל אחריות.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאולי בעצם אין כזה הבדל בין אלוהים, ניטשה, או כל רעיון אחר. כולם מייצגים מסגרת שנותנת לנו משמעות. ורעיונות לא מתים. הם רק מחליפים צורה, בהתאם לצורך האנושי להשתמש בהם כדי להצדיק את מה שרצינו לעשות מלכתחילה.
בסופו של דבר, כולנו בוחרים האם להתנער מאחריות או לשאת בה בענווה – גם כשכבר מצאנו צידוק לנהוג אחרת. ומי שבוחרים לשאת באחריות במקום לברוח ממנה לא בהכרח יהיו מרוצים. אבל יש סיכוי לא רע שהם יישנו יותר בשקט בלילה, ויהיו שלמים יותר עם מי שהם רואים במראה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
