גל ההפגנות הנוכחי באיראן מציב מחדש את שאלת יציבותו של המשטר האסלאמי, אך הפעם בתנאים חמורים ושונים מהותית מאלה שאפיינו את גלי המחאה הקודמים. שילוב נדיר של קריסה כלכלית, משברים תשתיתיים עמוקים, שינוי תודעתי בציבור ולחץ בינלאומי גובר יוצר מציאות נפיצה, שבה עצם המשך קיומו של המשטר אינו מובן מאליו כפי שהיה בעבר.
הבסיס למחאה הוא בראש ובראשונה קיומי-כלכלי. הריאל האיראני נמצא בשפל היסטורי, מאבד מערכו בקצב מואץ ומוחק חסכונות של מעמד הביניים. בניגוד לעבר, שבו המשטר הצליח לבלום זעזועים באמצעות סובסידיות או צעדי חירום, כיום יכולתו הכלכלית מוגבלת מאוד. קריסת המטבע מיתרגמת ישירות לעליית מחירים חדה, למחסור במוצרי יסוד ולתחושת אובדן שליטה מוחלטת של המדינה על הכלכלה.
לכך מתווספים משבר המים ומשבר החשמל, שהפכו מבעיות אזוריות למשבר לאומי כולל. מחסור חמור במים פוגע בערים גדולות, בחקלאות ובתעשייה, והפסקות חשמל תכופות מערערות את שגרת החיים גם במרכזים עירוניים. בניגוד למחאות קודמות שהתמקדו בזכויות פוליטיות או ביוקר המחיה, הפעם הציבור שואל שאלה בסיסית בהרבה: האם המדינה מסוגלת לספק מים, חשמל ומטבע יציב.
במקביל מתרחש שינוי תודעתי עמוק. האוכלוסייה האיראנית צעירה, עירונית ופחות מחויבת אידאולוגית למהפכה האסלאמית. המחאה הנוכחית אינה מבקשת רפורמה או תיקון נקודתי, אלא מבטאת ניכור רחב מהשיטה עצמה.
לראשונה, גם הסביבה הבינלאומית משחקת תפקיד מערער. מדיניות טראמפ, תקיפות המיוחסות לישראל ותקדימים בינלאומיים של ערעור שליטים סמכותניים מחזקים את תחושת הפגיעות של המשטר.
עם זאת, החסם המרכזי נותר בעינו: מנגנוני הביטחון ממשיכים לפעול בנחישות, והמחאה עדיין חסרה הנהגה מאוחדת.
אופטימיות זהירה לנוכח מציאות משתנה
למרות החסמים, התנאים המצטברים הופכים את המשטר לפגיע יותר מאי פעם. התערבות חיצונית, התייצבות העם מאחורי רזא פלהווי, התרחבות ההפגנות והיפוך קנים במנגנוני הביטחון עשויים להפוך את המחאה לנקודת מפנה היסטורית.
אמיר אביבי הוא יו"ר הביטחוניסטים
