אלוהים אדירים, אפילו את גרגר הרוע האחרון הזה לא ניתן היה לחסוך מירדן ביבס? האם עיניו לא ראו די זוועות מאז 7 באוקטובר שהיה דרוש להציב מולן כשהן פעורות לרווחה את מראות פראי האדם הצוהלים בכיכר למראה ארונותיהם הקטנים של שני עולליו הנרצחים? האם אוזניו לא סבלו מספיק זעקות אימה ב-483 ימיו בשבי שהן נזקקו לשמוע כעת את מוזיקת השמחות המשודרת ברמקולים ענקיים, כשאליה מצטרפות מחיאות כפיים סוערות של ידיים מטונפות משהורמו הארונות לבמה?
האם לא דבק בעורו גם כך עפר רב במשך אלפי השעות שבהן נקבר חי מתחת לאדמתה המקוללת של עזה, שהוא זקוק לחפון עוד עפר בידיו כדי לטמון את מי שכבר לא יצחקקו למגע דגדוגיו ולכסות בו את מה שלעולם לא ידהה - כתום שערם? כל כך הרבה ימים חלפו מאז רציחתם ועד לשובו - מדוע לא ניתן היה הפעם, רק הפעם, לכסות מראש את דמם ולהניח כבר מקום לזעקתם? ולו רק בשבילו.
אלוהים אדירים, מדוע היה דרוש שהוא יעמוד בעוד מבחן זוועות מבית היוצר של בני הבליעל שכבר דרכו על נפשו כשהיה אחוז במלתעותיהם ושיחקו בה באשר לגורל ילדיו ואשתו, גם עכשיו כשנשלחת גופת אישה זרה במקום זו של אשת חייו, כמו לסיבוב רוע אחרון? לשם מה נכונה הייתה תזכורת זו בדבר הרוע שאין לו מילים למי שגם אם יתאווה בכל מאודו לעולם לא יוכל לשכוח?
ולמה הוא נדרש עתה, כשהוא מושלך ללא חבלי הצלה בבור כאביו העמוק, להיאבק במכחישי שואתו שמאלצים אותו לחשוף כלפי כולי עלמא את הדרך האכזרית שבה סיימו את חייהם ילדיו, במקום לאפשר לו כחסד אחרון לקבוע לבדו את עוצמת צופרי הצער וחלילי החמלה שילוו אותו ואותם בדרכם האחרונה?
אלוהים אדירים, החסרים אנו שירים על פעוטות עבריים שנכרתו מהעולם ביד זדים, שהיינו זקוקים לתזכורת עכשווית זאת?
אלוהים אדירים, החסרים אנו שירים על פעוטות עבריים שנכרתו מהעולם ביד זדים, שהיינו זקוקים לתזכורת עכשווית זאת? מישהו באמת מאמין שניתן לשכוח את קינתו הנוראית של יצחק קצנלסון ז"ל ב"השיר על העם היהודי שנהרג" על שני בניו ואימם שנרצחו בידי הנאצים: "איך אשיר, איכה אפצה את פי ואיך אכיל/ הן לבדי, גלמוד נשארתי בשממה/ אשתי ואפרוחי השניים – הה אימה וחיל!/ אימה תבעתני – קול בוכים! הרחק קול בכי אשמע". (תרגום מיידיש: מנחם וולפובסקי), שהיינו צריכים לזאת עתה?
אלוהים אדירים, למה? על שום מה? ואם גם לכם אין תשובה, הניחו לו. בבקשה.
