אני צופה בתמונות ובסרטונים מעזה, ודואג מאוד לחבריי שנשארו בשבי חמאס. אנחנו חייבים להחזיר אותם הביתה, אנחנו חייבים להחזיר אותם לחיים. הזמן קריטי - ולא נשאר להם הרבה זמן.
כשאני חזרתי מהשבי נותרו בגופי 3.5 אחוזי שומן בלבד, ונאמר לי שאם הייתי נשאר שם עוד שבועיים או שלושה - לא הייתי שורד. אביתר ורום, לפי התמונות, נמצאים אולי גם במצב כזה - ולכן המשא ומתן חייב להיות יותר מהיר, כדי שנוכל להציל אותם.
"אל מול המראות של חבריי שסובלים, קשה לי. אני משוחרר, אבל לא חופשי"
קשה לראות את התמונות הללו ולא לכעוס. אנחנו במאה ה-21, איך זה שהצלב האדום לא יכול לבקר את החטופים שלנו ולבדוק מה מצבם? איך זה שלא נותנים להם לראות באילו תנאים הם מוחזקים, ולהבין מי מהם עדיין בחיים. יש להם את היכולת לעשות זאת, ויש להם את הכוח ואת הסמכות - הם הרי יודעים להעניק סיוע לצד הפלסטיני, במזון ובציוד רפואי.
אז למה ל-50 החטופים שלנו שנמקים במנהרות הם לא מגיעים, לא יודעים מה מצבם ולא עוזרים להם? למה העולם לא דואג לחטופים שלנו, לא מתעקש להגיע אליהם.
אחיו של אביתר דוד בכיכר החטופים, אמש
(צילום: satview)
אל מול המראה של החברים שלי שסובלים, קשה לי. קשה לי לשבת, לדבר, להסתובב - אני משוחרר מהשבי, אבל אני לא חופשי. ואני לא אהיה חופשי עד שאחרון החטופים יחזור הביתה.
אוהד בן עמי, כותב הטור, שוחרר משבי חמאס ברצועת עזה אחרי 491 יום בגיהינום. ברצועת עזה מוחזקים גם היום, אחרי 667 ימים, 49 חטופים וחטופה אחת. לפי ההערכות בישראל לפחות 20 מהם עדיין בחיים וניתן להצילם. בחודש מאי האחרון אישרו בירושלים גם כי ישנו חשש כבד לחייהם של שני חטופים נוספים - תמיר נמרודי וביפין ג'ושי.
כמעט שנתיים אחרי המחדל הנורא, משפחות 30 החטופים החללים שנותרו מאחור דורשות מעל כל במה אפשרית להשיב את יקיריהם לקבורה ראויה בארץ. המשפחות קוראות לעסקה כוללת - ולהפסקת מדיניות העסקאות החלקיות.
