תנועות טקטוניות מתרחשות בחברה הישראלית. הן קשות וכואבות, אך כפניה של התקופה, בצד הכאבים, הטראומות והצלקות - נפרסות להן גם הזדמנויות חדשות. דווקא כעת, ומבלי שנבחין או נכיר בכך, הולכת ומתגבשת בין רובו המכריע של הציבור בישראל הסכמה היסטורית בנושא שעד היום עמד בלב המחלוקת הציבורית.
אם נבקש מהישראלי הממוצע לתמצת לתייר מחו"ל את סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, הוא בוודאי יפתח בנושא המדיני-ביטחוני. בעוד בעולם מתחלקות חברות לימין ושמאל סביב עמדות כלכליות וסוגיות חברתיות, אנו הישראלים מחלקים עצמנו מבלי דעת על פי הקריטריון המדיני. כך, בפיהם של כל ישראלי וישראלית ימצאו תפיסות, הנחות וגם פתרונות לסוגיות יחסי ישראל והעולם הערבי, ובכללן הסוגייה הפלסטינית.
על גבי הויכוח רווי היצרים הזה נערמו במהלך כמעט 80 שנים עוינות, טינה וצלקות המסרבות להגליד. יותר משכעסנו על העוול שנעשה לנו מאויבנו, התמלאנו זעם על אחינו, ועל אחריותם במה שכל צד תופס כשגיאות קטסטרופליות. מהסכם אוסלו ועד הפינוי - הנתפס בעיניי רבים כגירוש - מגוש קטיף, דרך רצח רבין ואפילו סביב טבח 7 באוקטובר.
התפיסות האלו התלבשו במהלך השנים על רבדים סוציו-אקונומיים וחברתיים, מה שהעמיק את תחושת התהום הפעורה בין המחנות, והפך את העמדה המדינית-ביטחונית למרכיב זהותי של ממש כמעט בכל ישראלי. המאבקים הפנימיים של השנים האחרונות, על סוגיות היסוד בחוזה החברתי ביננו, קשורים גם הם ישירות לנושא הסכסוך חיצוני: מי נוטל חלק בעול הלחימה, הלגיטימציה של מערכת המשפט להגביל מדיניות ממשלתית, מדינית וצבאית. דיברנו על נושאים אחרים – וכעסנו סביב מדיניות הנוגעת למדיניות החוץ ופצע הסכסוך החיצוני.
אבל משהו גדול קורה עכשיו. ראשית, דומה שכחוט השני נמתחת הסכמה רחבה לפיה מה שהיה לא יוכל להימשך. לא במישור המאבק הפנימי ביננו, ולא במישור מדיניות החוץ שלנו. דווקא בנסיבות הקשות, כשהקונספציות ארוכות השנים רוסקו וניפצו את ליבנו, נולדה ההזדמנות לחשיבה חדשה, שאולי אינה בבעלותו הרעיונית של אף מחנה. זו הזדמנות לחשיבה חדשה על הסכסוך החיצוני – שעשויה לצמוח מהחופש לחשוב בפתיחות מתוך קבוצות הזהות היסטוריות ואולי יש בה אפילו סיכוי לבשורה למערכת היחסים הפנימית בנינו.
כמו בחידת היגיון, כדי להבחין בהזדמנות חדשה צריך לשנות פרספקטיבה ולהעז לבחון מחדש הנחות יסוד. אנו רואים קולות כאלו מבצבצים, ומאפשרים כבר כיום חשיבה ושיח חדשים. כיצד ישפיעו הקולות בינינו, המבקשים לקדם ראיה של מדינת ישראל כבעלת קשר עמוק ושייכות לשכונה המזרח תיכונית? מה תהיה השפעתם של הקולות ההולכים ומתחזקים, שאינם רואים בעולם הערבי מיקשה אחת, ומבקשים לאתר בו שותפים לעתיד של שילוב ישראל באזור? ישראל כמדינת לאום יהודית, כמולדת ובית של אזרחיה הערבים, וישראל כחלק מהעולם הערבי שסביבה, החותרת להסדרה ארוכת טווח עם שכניה הפלסטינים.
אזרחי ישראל, בעוצמות מעוררות ההשתאות המאפיינות אותנו – מצליחים לאחוז מציאות בלתי אפשרית של מלחמה ושלום, של איומי מלחמת אימתנים אל מול חלומות היסטוריים של בניית גשר בין ירושלים למכה, ואולי אולי בין היהדות לאיסלאם
החברה הישראלית מפוכחת, כאובה, עירנית ונחושה. אזרחי ישראל חשים היטב את רוחות המלחמה המנשבות מעל ראשי ילדיהם. מבינים היטב את הסכנות הטמונות באפשרויות השונות הן של מלחמה והן של הימנעות ממנה בימים הקשים האלו. בה בעת נוכחים ומונחים לפתחם של הישראלים - הסכמי אברהם, התמיכה חוצת הרחבה המחנות ב"תוכנית טראמפ", השיחות הישירות עם משטרים איסלאמיים כמו סוריה, אינדונזיה ומדינות המפרץ, הציר הדיפלומטי עם ממשלת לבנון, וכמובן: הצעדים לנורמליזציה עם סעודיה - הציר הדתי המרכזי בעולם האיסלאם. אזרחי ישראל, בעוצמות מעוררות ההשתאות המאפיינות אותנו – מצליחים לאחוז מציאות בלתי אפשרית של מלחמה ושלום, של איומי מלחמת אימתנים אל מול חלומות היסטוריים של בניית גשר בין ירושלים למכה, ואולי אולי בין היהדות לאיסלאם. הכרה בהכרח שבדיאלוג בין-דתי יהודי-מוסלמי, ובכוחם של הסדרים מול אלטרנטיבת המלחמה, אינם רק חלק כתוב מתוכנית טראמפ, הם חלק מההפנמה של מורכבות חיינו כאן. היכולת להכלת מציאות מורכבת, היא חלק ממסע ההתבגרות של החברה הישראלית והיא אינה פוסחת על יחסי החוץ של ישראל.
יפעת עובדיהצילום: יפעת יוגבהמילה "שלום" הייתה משויכת לשמאל הליברלי בישראל, והפכה לא רק לסממן זהותי אלא לסממן מפלג ומקטב. המילה הגדולה הזו, הנטועה עמוקות בערכי היהדות מקדמת דנא, זוכה כיום למידות נכבדות של ערגה מחודשת, ובו בזמן חשדנות מצד הקהלים הרחבים המנפצים את החשיבה המחנאית הישנה סביב עתיד הסכסוך, ומבקשים לצקת למילה הזאת את השקפת עולמם, ערכיהם וחלומותיהם. קהלים המבקשים לבחון אפשרויות, סכנות והזדמנויות מחדש, על רקע מציאות דינמית חדשה. ואולי אולי החשיבה החדשה הזאת היא מה שיאפשר לנו להצמיח אפשרויות חדשות לעתיד אחר בין ישראל לשכניה, וגם ביננו-אנו - השכנים הניצים בתוך הבית.
יפעת עובדיה היא מייסדת ומנכ״לית "תמה"
