בשנים האחרונות הולכת ומעמיקה מגמת היעלמותן של נשים ממוקדי קבלת ההחלטות בישראל. הייצוג הנשי בפרלמנט יורד בהתמדה, וישראל מדורגת כיום במקום 103 מתוך 185 מדינות בעולם. בחברה הערבית הפער עמוק עוד יותר. מתוך כלל חברי הכנסת הערבים המכהנים כיום רק שתי נשים.
בשבועות האחרונים עלה מחדש לדיון ציבורי נושא הדרת הנשים מהזירה הציבורית בחברה הערבית. בישיבות הנהגה מקומיות, בדיונים פוליטיים ובזירות מחאה כמעט ואין נשים סביב השולחן. הכל מנוהל ומיוצג על ידי גברים. הרגע שבו הסבלנות נגמרה היה כאשר הוועדה העליונה הקימה ועדה חדשה לבחירת היו״ר, שבה אין אפילו אישה אחת. כאילו לנשים, אלו שמובילות בכל תחומי הקהילה, ואלו שהן האמהות, האחיות והנושאות בעומס היומיומי, אין חלק בסיפור. המסר היה ברור: מקומכן אינו כאן.
דווקא על הרקע הזה נרשם צעד היסטורי. לראשונה הוגשו שתי מועמדויות לראשות ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל על ידי נשים: רולא דאוד, מנכ"לית תנועת עומדים ביחד, וניבין אבו רחמון, לשעבר חברת כנסת. אך המועמדות לא התקבלו בפתיחות. במקום דיון ענייני על חזון, ניסיון ופתיחות, הן נתקלו מיד בדפוס ישן של ביטול. כאשר אחד מחברי הוועדה, מנסור דהאמשה, טען כי "נשים ערביות לא מתעניינות בפוליטיקה", הוא לא ביטא עמדה אישית בלבד. הוא ביטא מבנה כוח. מבנה שמקבע שליטה גברית ומרחיק בכוונה כל אפשרות לשינוי.
בעשור האחרון נשים ערביות הובילו קפיצה עצומה בהשכלה, בתעסוקה ובפיתוח כוח אישי. הן עשו זאת ללא הנחות, ללא הגנות וללא מי שיפרוס עבורן רשת ביטחון. הן עבדו קשה וללא קיצורי דרך, ובנו את דרכן ביושרה ובמאמץ שהן שילמו עליו מחיר אישי כבד
בעשור האחרון נשים ערביות הובילו קפיצה עצומה בהשכלה, בתעסוקה ובפיתוח כוח אישי. הן עשו זאת ללא הנחות, ללא הגנות וללא מי שיפרוס עבורן רשת ביטחון. הן עבדו קשה וללא קיצורי דרך, ובנו את דרכן ביושרה ובמאמץ שהן שילמו עליו מחיר אישי כבד. כיום נשים ערביות הן הרוב באקדמיה הערבית ושיעור השתתפותן בשוק העבודה עלה משמעותית. מול ההישגים האדירים שנשים אלה עשו וזכו ביושרה מלאה, סגירת הדלת בפניהן אינה עיוורון. זו הכרעה מודעת.
במחקר שערכתי על מיניות של נשים ערביות רווקות ראיתי כיצד גם במרחב שנחשב לטאבו העמוק ביותר, נשים מפתחות תודעה חדשה של כוח, ביטוי עצמי וחירות פנימית. הן מנסחות מחדש את גבולות הגוף, הרצון והזהות.
הן כבר למדו. הן כבר נאבקו. הן כבר שילמו מחיר. והן כבר הגיעו עד כאן.
אז מי עומד בפתח ומונע מהן להיכנס ומי מרוויח מהשימור של המבנה הזה
זהו רגע מסוכן. החברה הערבית מצויה במשבר עמוק של ביטחון אישי, פשיעה ואובדן אמון במוסדות. דווקא עכשיו נדרשת הנהגה ערבית המסוגלת להתחדש, להשתנות, להקשיב ולפתוח דלת לדור צעיר ולנשים. אך במקום זאת משוחזרת הנהגה גברית סגורה המסרבת לפנות מקום. והדבר חמור אף יותר כאשר האלימות המגדרית ורצח נשים נבלעים בתוך שיח הפשיעה הכללי, עד שהרצח האכזרי של נשים הופך לשגרה שקופה. לא ייתכן שדווקא מי שמחזיקים בעמדות ההנהגה יהיו אלו שאי אפשר לסמוך עליהם לטפל באחד המשברים הכואבים והממושכים ביותר של החברה.
סברין חוג'יראתמנהיגות החברה הערבית כשלה. היא צריכה להודות בכך. ולהניח את עצמה בצד. לאפשר לאנשים שיש להם היכולת והרצון האמיתי לשנות להוביל. לא להמשיך להיאחז במעמדים שהפכו לתארי כבוד ריקים מכבוד.
הדרת נשים מתפקידים פוליטיים ברמה המקומית, הארצית והפרלמנטרית אינה עובדה טבעית. זו שיטה. זו אסטרטגיה. זהו מנגנון כוח. והמנגנון הזה פוגע בנו. הוא מחליש את החברה הערבית בפרט ואת החברה הישראלית כלל.
החברה הערבית לא תוכל להתקדם, להבריא או לשנות את מסלולה כל עוד נשים אינן חלק מלא מהובלתה.
לא בעתיד רחוק.
עכשיו.
הכותבת היא מנהלת תכנון וממשל במכון תכלית, למדיניות ישראלית, בעלת ניסיון במדיניות ציבורית בממשלה, ודוקטורנטית למדיניות ציבורית
