החטוף המבוגר ביותר בשבי חמאס אינו בין החיים: קיבוץ כיסופים הודיע הבוקר (שלישי) כי שלמה מנצור, שנחטף מביתו ב-7 באוקטובר, נרצח וגופתו מוחזקת בעזה. משפחתו של מנצור, שהיה בן 85 כשנחטף, קיבלה הודעה מנציגי צה"ל שהוא נרצח ביום הטבח. "זהו אחד הימים הקשים בתולדות הקיבוץ שלנו. שלמה היו עבורנו הרבה יותר מאיש קהילה - הוא היה אבא, סבא, חבר אמיתי ולב פועם של כיסופים", נמסר בהודעת האבל של הקיבוץ בהתייחס לשלמה, ששמו מופיע ברשימת המשוחררים בשלב א' של עסקת החטופים.
שלמה נחטף כאמור ב-7 באוקטובר מביתו בקיבוץ כיסופים, כשהמחבלים הוציאו אותו ממעונו ואזקו אותו. אשתו מזל התחננה על חייה והצליחה להימלט. "בלב כבד, קיבלנו חברי הקיבוץ את ההודעה על הירצחו בשבי חמאס של חברנו היקר שלמה מנצור", ציינו בקיבוץ כיסופים. "החיוך שלו, הצניעות והחום האנושי היוו השראה לכולנו. ליבנו נשבר על כך שלא הצלחנו להחזיר אותו אלינו בחיים. הקהילה כולה כואבת את אובדנו ומאוחדת באבל ובכאב".
עוד נמסר מהקיבוץ: "אנו שולחים את תנחומינו הכנים והעמוקים לאשתו מזל ולכל משפחת מנצור, שנשאה את כאב היעדרו של שלמה כל יום וכל לילה. האובדן הזה הוא פצע שלא יגליד, אך הקהילה שלנו תתמוך ותעטוף את המשפחה בכל כוחה. בנוסף, אנו קוראים לממשלת ישראל ולמנהיגי העולם להמשיך לפעול בנחישות להשבת כל החטופים, החיים והמתים, ולא לאפשר עוד לסיפורים כואבים כמו זה של שלמה לחזור על עצמם".
"לא ננוח ולא נשקוט עד השבתו לקבר ישראל"
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר: "רעייתי שרה ואני מוסרים את תנחומינו מעומק הלב למשפחתו של שלמה מנצור ז"ל, עם קבלת הבשורה המרה בדבר הירצחו בידי ארגון הטרור חמאס. שלמה ז"ל היה מבוני הארץ וממייסדי קיבוץ כיסופים. הוא ניצל בצעירותו מפרעות הפרהוד בעיראק.
"במהלך מתקפת הטרור האכזרית של מרצחי החמאס ב-7 באוקטובר, הוא נרצח ונחטף לעזה. אנו משתתפים באבלה הכבד של המשפחה. לא ננוח ולא נשקוט עד השבתו לקבר ישראל. נוסיף לפעול בנחישות וללא לאות עד שנשיב את כלל חטופינו - החיים והחללים כאחד. יהי זכרו ברוך".
דובר כיסופים בריאיון לאולפן ynet
( צילום: ליאור שרון)
ליאור כרמל, יו"ר קיבוץ כיסופים, אמר: "חברי קיבוץ כיסופים מתאבלים יחד על לכתו של שלמה מנצור ז"ל, חבר יקר ואהוב שנחטף מביתו באכזריות ב-7 באוקטובר ולא שב אלינו. במשך חודשים חיינו בין תקווה לחרדה, והיום נפל עלינו אבל כבד. ליבנו עם משפחתו של שלמה, ואנו מחבקים אותם בכאבם העצום".
מיכל עוזיהו, ראשת המועצה האזורית אשכול שבתחומה נמצא קיבוץ כיסופים, אמרה: "אחרי 494 ימים ארוכים שנעו בין חוסר ודאות, דאגה ותקווה, התבשרנו בצער עמוק על הירצחו של אהובנו שלמה מנצור מכיסופים, מעמודי התווך של הקהילה. הוא היה בעל ידי זהב, נגר ואומן. סבא ל-12 נכדים שהשקיע בהם עד אין סוף ומעורב בנעשה בקיבוץ. החטוף המבוגר ביותר שעלה לארץ לאחר ששרד את הפרהוד".
מצה"ל נמסר כי "ההחלטה לקבוע את מותו התבססה על מידע מודיעיני שנאסף לאורך החודשים האחרונים ואושרה על-ידי ועדת מומחים של משרד הבריאות ובשיתוף משרד הדתות ומשטרת ישראל. צה"ל פועל לכל אורך המלחמה במגוון רחב של שיטות במטרה לאסוף מידע על אודות החטופות והחטופים ברצועת עזה. צה"ל ויתר גופי הביטחון ימשיכו ללוות את משפחות החטופים ככל שיידרש". קביעת מותו של מנצור הסתמכה על עדויות של חטופים ששוחררו לצד המידע המודיעיני.
שלמה עלה ארצה מעיראק בשנת 1951 עם משפחתו, אחרי ששרד את פרעות הפרהוד והיה ממקימי כיסופים. הוא היה אב לחמישה ילדים וסבא ל-12 נכדים. ב-17 במרץ 2024 הוא היה אמור לציין את יום הולדתו ה-86 בשבי ומוקדם יותר באותו החודש, ב-1 במרץ, אמור היה לחגוג עם מזל, אשתו, 60 שנות נישואים. שלמה עבד כל חייו בלול ובמפעל המשקפיים, למד תכשיטנות ונגרות, וטיפח גינה מלאה ביצירות.
בחודשים הראשונים לאחר חטיפתו, בתו מושית בחרה לא לספר על כך לילדיה - אורי (9) ורוני (7). "קיוויתי שכשאספר להם מה קרה - הוא כבר יהיה איתנו", אמרה מושית ביולי בשנה שעברה. "לא האמנתי שנגיע למצב הזה". אחר כך הגיע יום ההולדת של רוני, והיא נפגעה מאוד מזה שסבא לא הגיע לחגוג איתה. "איזה חוצפן הוא", אמרה אז הנכדה.
כשאורי הלך לבית הספר וראה את תמונות החטופים על שלט הקורא להשיבם, סיפרה לו מושית שסבא מצולם כנציג תושבי עוטף עזה, והוא התרגש והתמלא גאווה. אבל אז הילדים כבר חזרו למסגרות והשאלות החלו לצוץ. מושית נאלצה לספר להם "שהיו אנשים שלא התנהגו יפה ולקחו אנשים אחרים. כתבתי את כל השאלות שהם העלו והבטחתי שכשסבא יחזור – הם יוכלו לשאול אותו הכול".
הבת מושית בדיון בכנסת
(צילום: ערוץ הכנסת)
"זה בן אדם שרוכב על אופניים ונוהג ברכב, מטפח גינה מושקעת מלאת יצירות, עבד כל חייו בלול ובמפעל משקפיים, למד תכשיטנות ונגרות", סיפרה מושית, "מלא מרץ, תמיד בחיוך ובנתינה, הוא איש אשכולות ובעל מוסר עבודה. יודע לתקן ולעשות כל דבר. הוא ממלא אותי בגאווה, הוא עבר שתי שואות, כשהשנייה ביניהן התרחשה במדינה שלו, בבית שלו, המקום שבו אמור היה להרגיש הכי מוגן".
בשבת של הטבח מושית וילדיה היו אמורים לנסוע לבית הוריה בקיבוץ, אבל הם התעוררו לקול האזעקות שנשמעו במרכז הארץ. "קמנו בבהלה ונכנסו לממ"ד. ברגע של הפוגה הדלקנו את הטלוויזיה וראינו שיש התרעות בלתי פוסקות בכיסופים. התקשרתי לאבא שלי לשאול לשלומם. הוא כבר חיכה שנגיע אבל הבין ישר את המצב, ואמר לי: 'שינו לנו את התוכניות'", מספרת בתו. "הספקתי לעשות איתו שתי שיחות נוספות. השיחה האחרונה הסתיימה בשעה 7:24, והוא הבטיח לי במהלכה ש'יהיה בסדר'".
כמה דקות אחר כך, המחבלים פרצו את דלת ביתם של שלמה ומזל. "אמא שלי התחננה על חייה", סיפרה מושית, "הם הוציאו את שניהם באלימות מהבית, אזקו את אבי והרביצו לו. אמא שלי ביקשה שיפסיקו ואמרה להם 'הוא מבוגר, הוא לא עשה כלום'".
בדרך לרכב שלהם מזל זיהתה הזדמנות לברוח, רצה לביתה של השכנה והסתגרה שם בממ"ד עד החילוץ תחת אש ב-02:00 לפנות בוקר. המחבלים הציתו שריפה כדי לגרום להן לצאת החוצה, אבל באורח פלא היא כבתה. "אנחנו לא יודעים מה קרה לאבא מאז אותו יום", אמרה מושית. "היה לנו ברור שמשהו לא טוב קרה, אבל לא הבנו מה - המוח לא יכול בכלל לתאר דבר. נכנסנו לתוך לילה לבן, ניסינו להבין מאמא מה קרה לאבא. שעות של הלם וחרדה".
