"מי ייתן והשנה נצא לעצמאות. בתקופה הלא פשוטה הזאת, חשוב שנדע להעריך כל רגע טוב ויקר ערך עם המשפחה, החברים והסביבה הקרובה לנו בכלל. שעם ישראל יתאחד ויהפוך לאחד בלי מחלוקות ובלי ריבים. ואמן שנדע מהי תקומה אמיתית".
מהמרת שאולי שניים או שלושה אנשים ישלחו לכם את הברכה הקיטשית הזו (פחות או יותר, לפחות את תוכנה) לכבוד יום העצמאות שיבוא עלינו לטובה ביום שלישי. ולכן, החלטתי לכתוב טור קלישאתי באותו מידה. זה התבקש.
אז נכון מדובר בברכה יפה, מחבקת ומכילה, נכון? רק חבל שהיא נגמרת בדיוק שם. כי בפועל, רגע אחרי ה"אמן", אותם אנשים בדיוק חוזרים לפיד שלהם ושם בלי הפילטרים של חג, בלי החולצה הלבנה והדגל על המרפסת, יוצא כל מה שבאמת יושב בפנים. פתאום הטון משתנה, השיח נהיה חד יותר, עוקצני יותר, פחות סבלני. קל מאוד לזהות את הפער הזה: בין מה שאנחנו מאחלים לעצמנו כעם לבין איך שאנחנו מתנהלים בפועל יום יום, פוסט אחר פוסט.
יום העצמאות הפך במידה רבה לאירוע אסתטי. אנחנו יודעים איך הוא נראה, איך הוא מצטלם, איך הוא נשמע. יש לו שפה מוכרת: אחדות, תקומה, ביחד ננצח. מילים גדולות שמסתדרות יפה בפיד ומקבלות לייקים. אבל אם מסתכלים רגע מעבר למסך, קשה להתעלם מהמציאות: השיח הציבורי לא מתרכך, הוא מקצין. אנחנו פחות מנסים להבין אחד את השני ויותר עסוקים בלנצח, פחות מקשיבים ויותר מתכוננים לתגובה הבאה. כל ויכוח הופך לזירה, כל דעה אחרת לאיום.
הסיפור לא נגמר רק אצל הפוליטיקאים
נוח להפנות את האצבע לפוליטיקאים, ובצדק. הם בהחלט תורמים לאווירה הזו, משתמשים בשפה מקטבת, מחדדים מסרים שמפרידים יותר משהם מחברים. אבל הסיפור לא נגמר שם. זה לא נשאר ברמה ההצהרתית שלהם, זה מחלחל למטה. זה נכנס אלינו לשפה, לטון, לאופן שבו אנחנו מגיבים אחד לשני. בתגובות, בקבוצות וואטסאפ, בשיחות משפחתיות. אנחנו מאמצים את אותה ציניות, את אותו זלזול, לפעמים אפילו בלי לשים לב.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיהרבה יותר קל לכתוב "שנתאחד" מאשר באמת לנסות להתאחד. הרבה יותר פשוט לאחל "בלי מחלוקות" מאשר לדעת להחזיק מחלוקת בלי לפרק את מי שמולך. אנחנו מדברים על "עם אחד", אבל מתקשים להכיל את העובדה שעם אחד כולל בתוכו מגוון רחב של דעות, פחדים, זהויות וחוויות. במקום לנסות לגשר על הפערים, אנחנו מעמיקים אותם, ואז מתפלאים למה שום דבר לא משתנה.
שוב, סליחה על הקלישאתיות הנוטפת, אבל אולי השנה שווה לעצור רגע לפני האוטומט הזה. לא לוותר על הברכות, לא לוותר על התקווה, אבל גם לא להסתפק בהן. לנסות לייצר הלימה קטנה בין המילים למעשים. לבחור, אפילו לרגע, לא להגיב מיד לא לעקוץ, לא לבטל. לנסות להבין לפני שממהרים לשלול. ובקיצור, ליום העצמאות הזה אני מאחלת לנו שעם הפה הזה שאתם מנשקים את אמא שלכם, תדעו גם לדבר אחד עם השני.
