מספר חודשים לאחר סיומה של מלחמת המפרץ, ביוזמתו של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר ובחסות משותפת של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב), נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבאצ'וב, התכנסה באוקטובר 1991 ועידת מדריד, בהשתתפות ישראל, לצד נציגים פלסטינים (במשלחת הירדנית) ונציגי סוריה, ירדן לבנון ומצרים.
הוועידה שהייתה הניסיון הראשון ליצירת הידברות ישירה בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב (למעט מצרים, שעמה היו כבר לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים), התכנסה אל מול מציאות של אלימות וטרור בישראל ומלחמה בלתי נגמרת בלבנון, בזכות מנהיגות אמריקאית שהבינה את חשיבות השיח המדיני, למרות שהישירה מבט גם לקשיים. "לפני שנרוץ, נלך ולפני שנלך נזחל ואתמול התחלנו לזחול", אמר אז מזכיר המדינה ג'יימס בייקר בהתייחסו ליום הדיונים הראשון. ואכן הוועידה החלה בזחילה, אפילו בעימותים שהביאו את ראש הממשלה יצחק שמיר לנטוש אותה ולהותיר את הבמה לסגן שר החוץ דאז בנימין נתניהו, אבל בראי ההיסטוריה, דיוניה היו הזרעים שנזרעו לקראת הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן ובסופו של דבר גם הסכמי אברהם.
העולם כולו חסר את המנהיגות שהיתה אז. שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו לא מתקרב לקרסוליו של ג'יימס בייקר, שלא לדבר על מנהיגי ישראל ורוסיה, מחרחרי מלחמה, שהפכו את "מדע המלחמה" לאומנותם
הנשיא בוש האב, שברטרוספקטיבה, ממשלו היה מוצלח מאד מבחינת מדיניות חוץ, ניצל את השינוי הבינלאומי הדרמטי של נפילת בריה"מ ושל הרגע בו ארצות הברית היתה השחקן המרכזי בזירה הבינלאומית (The unipolar moment) וכן את הצלחת הקואליציה הבינלאומית במלחמת המפרץ הראשונה שהיו לה יעדים ניתנים להשגה, להבדיל ממלחמת המפרץ השנייה שניהל בנו בוש הבן, כדי לכנס במדריד את כל השחקנים האזוריים הרלבנטיים. המתכון של הוועידה היה מסלולים בילטרליים לצד מסלול מולטילטרלי וההבנה שיש לשלב בין הבילטרלי לאזורי. לרוע המזל, תובנה זו נעדרה, והייתה חסרה מאד במפגשים שהתקיימו באוסלו, בקמפ דיויד ובאנאפוליס.
"אני מאמין שכל אם רוצה שילדיה ילמדו את אמנות החיים ולא את מדע המלחמה", אמר בנאומו בוועידה ראש הממשלה יצחק שמיר, אמירה המשקפת קו מחשבה שכל כך חסר היום. מאז שקענו במציאות שבה הההנהגה בישראל רואה במלחמה את הפתרון היחיד לכל בעיה, "פתרון" שהפך לשגרת חיינו כאן בשלושת השנים האחרונות.
לא רק בישראל
העולם כולו חסר את המנהיגות שהיתה אז. שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו לא מתקרב לקרסוליו של ג'יימס בייקר, שלא לדבר על מנהיגי ישראל ורוסיה, מחרחרי מלחמה, שהפכו את "מדע המלחמה" לאומנותם. גם טראמפ, שהרטוריקה שלו היתה של "דיל מייקר" שבעיני עצמו זכאי לפרס נובל לשלום, ויתר על שולחן הדיונים ונגרר למלחמה שסופה לא ישורנו.
אבל ועידת מדריד עדיין צריכה ויכולה להוות דוגמא לתמונת סיום הרצויה של המלחמות בעזה, באיראן ובלבנון. בבסיסה ההבנה כי הפתרונות לבעיות יושגו סביב שולחן הדיונים ולא בסבבי לחימה שאין להם סוף. ועידת מדריד מייצגת את המחשבה לפיה הניצחון האמיתי על הכוחות הרדיקלים בראשם איראן ועל שאר הג'יהאדיסטים באזור מחייב חבירה של כלל הגורמים האזוריים למתן מענה משותף, שבבסיסו שלום מדיני וכלכלי בין ישראל לשכנותיה. שלום כזה לא יושג ללא הכרה ישראלית בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה עצמאית משלו. זהו ליבו של הסכסוך והתעלמות ממנו, כפי שישראל עושה זה עשורים, מתדלק את הסכסוכים שלה כולם, מעמיק את חוסר הלגיטימציה ההולך וגובר של ישראל בקרב אומות העולם ומחליש אותה פנימית ובינלאומית.
המלחמה מול איראן, שלא מהססת לתקוף את כל שכנותיה, מוכיחה עד כמה דומים האינטרסים האמיתיים של ישראל ושל מדינות ערב המתונות ועד כמה חבירה של כלל הגורמים המתונים באזור, נחוצה להתקדמות לעבר עתיד שקט יותר ובטוח יותר לכולם. אך אל מול האינטרס הברור הזה, עומדת הבעיה הפלסטינית וגישתה של ממשלת נתניהו, שלא רק שמתכחשת לזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, אלא עושה כל שביכולתה בכדי לקבוע עובדות בשטח, במטרה להרוס כל סיכוי להקמתה של מדינה פלסטינית. היעדר כל התקדמות בנתיב הפלסטיני, ובמידה רבה, הרעת המצב בזירה זו, מונעת התקדמות מול מדינות ערב ובראשן ערב הסעודית, למהלך מדיני מול ישראל.
אפילו נתניהו
גם בוועידת מדריד ראש הממשלה יצחק שמיר סירב בשעתו להסכים לוויתורים טריטוריאליים. גם נתניהו, שהשתתף בועידה כסגן שר החוץ, ענה במסיבת העיתונאים בוועידה לשאלתו של כתב העיתון "חדשות" דאז, העיתונאי הצעיר גדעון סער, השיב בלקוניות - "עמדתנו לגבי פתרון הקבע ידועה". אך למרות עמדת הפתיחה הנוקשה הזו, בסופו של דבר שנתיים לאחר מכן, ישראל הסכימה לוויתורים טריטוריאליים, כחלק מהסכמי אוסלו, שהובילו לשלום שאין ערוך לחשיבותו עם ירדן, שיצר לישראל עומק אסטרטגי חסר תקדים ממזרח.
גם היום, ישראל בהובלת נתניהו אינה מוכנה לשום פשרה ביחס לפלסטינים, אך בדיוק בשל כך יש מקום לוועידה בינלאומית שתייצר אנרגיה מדינית שמניסיון השנים, מביאה תמורות בעמדות המנהיגים, לרבות בעמדות ההנהגה הישראלית.
תיגמר איך שתיגמר המלחמה עם איראן, המזרח התיכון זקוק לקואליציה חזקה ומאוחדת כנגד הקיצוניות. הצורך ברור, חיוני ואקוטי בראש ובראשונה לישראל. השאלה היא האם קיימת המנהיגות שיש בכוחה להוביל לשם? השבוע חזר טראמפ פעם נוספת על כך שברצונו להיזכר כ"משכין השלום הגדול". נכון לעכשיו, השכנת השלום של טראמפ די מקרטעת, אל מול המלחמה הנמשכת באוקראינה, רצועת עזה שנותרה חרבה למרות "תכנית 20 הנקודות" שלו שטרם מומשה וכמובן המלחמה עם איראן, אבל יש לקוות כי כל עוד המוטיבציה קיימת, יהיו לצידה גם מעשים.
מרגע שתסתיים המלחמה באיראן, הצעד הנחוץ ביותר והדוחק ביותר הוא לא להותיר וואקום מדיני אלא לייצר בדחיפות מתווה לשיחות שלום אזוריות שיכללו את ישראל, הפלסטינים, לבנון ומדינות ערב כולן ליזום את "ועידת מדריד המעודכנת". כפי שכתב ערן עציון, כדאי שהפעם הועידה תתקיים באזור והכי מתאים בריאד. ועידה בריאד תבטיח את מחוייבות סעודיה, שלה יש מנופים על כל השחקניות הרלבנטיות והיא שעמדה מאחורי היוזמה הערבית לשלום מ-2002.
נדב תמירטל שחרביוזמה כזו, טראמפ יוכל לתקן את הכישלון ההולך ומסתמן במלחמה באיראן ולהפוך אותו להצלחה מדינית. טראמפ יוכל לבנות על הצלחתו לעצור את המלחמה בעזה, כדי להגיע להסכם עם אותן 23 המדינות, שהפעם יכלול גם מתווה למדינה פלסטינית מפורזת וגם הסדרים מדיניים בין ישראל ללבנון ולסוריה.
בכך יזכה טראמפ ליישם את הבטחת הבחירות שלו ואנחנו נזכה לאופק שבסופו שלום ובטחון אמיתיים לאזרחי ישראל. חובה להפוך את הכיוון הנוכחי שאליו מוביל אותנו נתניהו בחזון העוועים שלו של ישראל כ"ספרטה", חזון הכרוך בשפיכות דם אינסופית של ילדינו ונכדינו. בכוחו של טראמפ להחזיר את ישראל מדרך המלחמה האינסופית למסלול של הידברות והסכמים מדיניים גם בשל ההשפעה המאגית שיש לו על הימין הישראלי. לו יהי.
הכותב הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, לשעבר דיפלומט בארה"ב
