באירוע לזכרם של חללי השב"כ שנערך בליל ה-28.4.2025 הודיע רונן בר כי בכוונתו לסיים את תפקידו ביום 15 ביוני 2025. למחרת היום קיבלה הממשלה, במשאל טלפוני ובהליך מהיר במיוחד, החלטה המבטלת את פיטוריו של בר במטרה ברורה להימנע מפסק דין. בו ביום פנו באי כוחה לבית המשפט בבקשה למחוק את העתירות שהוגשו בעניין ולבטל את הצווים שהוצאו, בטענה כי העתירות "הפכו תאורטיות". בית המשפט העליון ביקש מהעותרים את תגובתם לבקשה וזאת עד ליום 7.5.2025.
פסק דינו של בית המשפט העליון אכן אינו נחוץ עוד לדיון בעניינו האישי של רונן בר. עניינו הפרטי של רונן בר לא היה נושא העתירות ולא בכדי הוא לא עתר כלל נגד פיטוריו. בהודעתו ובתצהיר שהגיש לבית המשפט חזר רונן בר וציין כי מדובר בעניין הנוגע לעצם יכולתם של ראשי השב"כ שיבואו אחריו להוביל את השירות ולממש את ייעודו ותפקידיו בהתאם לחוק ולהביע ללא מורא את עמדותיהם המקצועיות.
הדברים הללו לא נותרו כאמירה בעלמא, אלא לוו על-ידו בהודעה ובתצהיר מפורטים, שחשפו לציבור יותר מטפח, ולבית המשפט את מלוא התמונה של מסכת הלחצים והדרישות שהופנו אליו על-ידי ראש הממשלה לטובת קידום ענייניו האישיים ונגד יריבים פוליטיים. בהיבט הזה עשה בר שירות ציבורי מהמעלה הראשונה. האם ניתן לומר כי מדובר ב"עתירה תאורטית"? האם ניתן לטעון, בישראל של 2025, כי מהלך הפיטורין שיזם נתניהו נגד רונן בר, באישור צייתני של ממשלתו, הוא עניין "שאינו אקטואלי", ולכן על בית המשפט העליון לחדול מלעסוק בו?
דומה שאין עניין אקטואלי ואין עניין פחות "תאורטי" ויותר חיוני ונדרש מאשר פסיקה ברורה מצד בית המשפט העליון בהיבטים העקרוניים שצפו ועלו בעתירות אלה.
שומרי הסף
בצד המהותי, העניין נוגע ישירות הן לתפקודם של ראשי השב"כ הבאים והן לתפקודה של כלל הפקידות המקצועית הבכירה. במיוחד נכון הדבר לאותם בעלי תפקידים שנקבעה להם תקופת כהונה קצובה מראש, שאינה תלויה בממשלה זו או אחרת, ונועדה להעניק להם הגנה כדי שיפעלו באופן מקצועי וממלכתי. כך לגבי ראשי מערכת הביטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד והמפכ"ל, כך לגבי ראשי ארגונים ומוסדות אחרים שכולם "שומרי סף" בהיבט של הציפייה מהם להקדשת כל מאמציהם, שיקול דעתם המקצועי והחלטותיהם לפעולה לטובת האינטרס הציבורי של כלל אזרחי מדינת ישראל כולם, על-פי לשון החוק ורוחו ומבלי להכפיפה לדרישות אישיות או לתביעות שמטרתן האמיתית היא התחשבנות עם יריבים פוליטיים. כיצד נראה ארגון שעובר הכפפה ברוטלית לרצונו האישי והפוליטי של השר הממונה רואה הציבור כולו בנעשה במשטרת ישראל מאז הקמת הממשלה, ואין צורך להכביר מילים על הסכנה שבכך.
המסר לפיו מי שיקפיד על יושרתו המקצועית צפוי לרמיסה על-ידי כוחה של הממשלה עובר מזה תקופה ארוכה ועד לעצם הימים האלה, כחוט השני בהתייחסותה המאיימת והדורסנית של הממשלה לבעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי ובראשם ליועצת המשפטית לממשלה. לכן השאלה אם ראש הממשלה זכאי לדרוש "נאמנות" מראשי הארגונים הכפופים לו מחייבת קביעה משפטית ברורה. אם השאלה תיוותר פתוחה, מי לידנו יתקע שדרישות כאלה לא יחזרו וביתר שאת? בנוסף, נדרשת חקירה, שייתכנו לה גם היבטים פליליים, של הטענות שהעלה רונן בר באשר לדרישות שהופנו אליו בעניין משפטו של נתניהו, שכן מדובר בדרישה של נאשם בפלילים, מעובד מדינה שהוא ממונה עליו, לספק לו חוות דעת בעניינו האישי ערב תחילת עדותו במשפט, דרישה שמשמעותה היא שיבוש המשפט תוך שימוש לרעה בכוח משרתו. כמו כן, יש בסיס ויש צורך בחקירה גם בשאלה אם נתניהו דרש מראש השב"כ ציות לו ולא להחלטות בית המשפט העליון במקרה של התנגשות ביניהם, עניין שלא הוכחש כלל על-ידי ראש הממשלה.
כל אלה ועניינים נוספים שעלו בהליך המשפטי הם סימפטומים חמורים ביותר לפגיעה השיטתית ביסודות הדמוקרטיים ההולכת ומאמירה, שהממשלה הזו וראשה פועלים בלא לאות להעמקתה. לבית המשפט העליון יש לא רק את ההזדמנות אלא גם את החובה ציבורית לומר את דברו בבהירות ובחדות.
החלטת הממשלה המבטלת את הפיטורים לא ביטלה את תפיסתה של הממשלה לפיה היא מוסמכת לפטר את ראש השב"כ בלא לעבור בוועדת גרוניס או בהליך הוגן וראוי אחר של שימוע מהותי
בהיבט המשפטי יש לבית המשפט די כלים לקבוע כי זוהי עתירה מובהקת המחייבת החלטה ברורה, גם אם הסעד שהתבקש בה לעניין פיטורי בר לא נדרש עוד. הטעם המרכזי לכך הוא כי המוקד העיקרי בעתירה זו הוא ציבורי ולא אישי והצורך בו נותר חיוני כשהיה, שהרי החלטת הממשלה המבטלת את הפיטורים לא ביטלה את תפיסתה של הממשלה לפיה היא מוסמכת לפטר את ראש השב"כ בלא לעבור בוועדת גרוניס או בהליך הוגן וראוי אחר של שימוע מהותי. בנוסף, סעדים נוספים הנוגעים לניגוד העניינים המהותי של נתניהו במינויים במערכת אכיפת החוק ובמיוחד בעת שמתנהלת חקירה בקרב המקורבים לו ממשיכים להיות רלוונטיים גם לאחר הודעת בר והחלטת הממשלה לבטל את הפיטורים.
שופט בית המשפט העליון לשעבר, פרופסור יצחק זמיר, התייחס בספרו המקיף בהרחבה לשאלה אימתי על בית המשפט לפסוק בעתירה, גם אם ההכרעה בה אינה דרושה בעניין הקונקרטי. פסיקת בית המשפט העליון המצוטטת שם והעניינים שהוא מונה כרלוונטיים להחלטה, כמו החשיבות הציבורית של הנושא, האפשרות שיחזור על עצמו והנורמות הכלליות העולות מהעניין, כרוכים בצורתם המובהקת ביותר בעתירות בעניין רונן בר. יתר על כן, אין צורך בפיטורין עצמם אלא די בעצם הפוטנציאל לפיטורין באופן שבוצע כדי לפגוע אנושות ביכולת התפקוד של ראשי הארגונים כולם מכאן ולהבא.
אלי בכרמעל לכול עומדת פה למבחן שאלת הגבולות בין הממשלה לבית המשפט. בהיבט זה התפטרותו של בר מקילה דווקא על בית המשפט לחוות דעתו באשר לקביעות העקרוניות החיוניות ומבלי שתהיה להם תוצאה קונקרטית על בר עצמו ויחסיו עם הממשלה והעומד בראשה.
שימת גבולות לממשלה הדורסנית והמופקרת בתולדות המדינה היא הכרח ויש לבית המשפט העליון הזדמנות לשקם את מקצת המבצר שנפל. אם יחמיץ אותה, ספק רב אם תהיינה הזדמנויות נוספות.
אלי בכר היה היועץ המשפטי לשב"כ
