נדמה שכל יום שחולף מבלי שראש השב"כ נוהג כראוי ומתפטר בעקבות הפיאסקו בפרשת "שוחד הבחירות" הוא בבחינת רווח נקי עבור ראש המוסד. לרשותו של רומן גופמן עומדים שלל אמצעים להשפעה על התודעה הציבורית, אך אין לו נכס חשוב יותר מאשר עמיתו לניהול הארגונים החשאיים והקריטיים לביטחון הלאומי, שמצליח בשלומיאליות שומטת לסטות לפרק את מעט האמון שעוד היה בהתאמתו לתפקיד.
וכך, מבעד לרעש העצום שמתעורר סביב התנהלותו המטרידה ואף המסוכנת של דוד זיני, התרחש השבוע אירוע יוצא דופן: ראש המוסד שוגר לביקור בזק בהול בארצות הברית ויצא משם כשגם בוושינגטון וגם בקריה מטילים ספק במניעים שהביאו אותו לשם. אמנם הדברים נאמרים באולפני החדשות ונכתבים בעיתונים ובאתרים בזהירות רבה – בכל זאת, ראש מוסד – אבל המשמעות שלהם ברורה ומדהימה (ככל שעוד ניתן להידהם): טביעות האצבע הפוליטיות של המהלך לא רק שאינן ניתנות לטשטוש, הן הופכות לחלק בלתי נפרד ממערך השיקולים בנוגע להחלטה הדרמטית מכולן - לצאת למלחמה שלישית תוך שנה וחצי באיראן. ושוב, זאת לא תזה של פובליציסט משועמם עם יותר מדי שעות טלוויזיה, אלא מסקנות שהושמעו בימים האחרונים מספר פעמים, הן מפי "בכירים בבית הלבן" ובצורה עמומה יותר מטעם "מערכת הביטחון".
כך, למשל, רוב מוחץ מבין הכתבים והפרשנים הצבאיים יצאו אתמול בערב למשימת הרגעה, לאור הזינוק התקופתי במד הלחץ הלאומי מפני תקיפה נוספת באיראן. ההרגעה עמדה על שני אדנים: אין שינוי ברמת הכוננות של צה"ל ואין סיבה לתקוף ממש עכשיו באיראן. במקביל, הכתבים המדיניים ידעו לספר על כך שהאמריקאים יודעים לקחת בחשבון את מצבו הפוליטי הסבוך של נתניהו, והם לא נרתעים מלטעון שהוא משפיע על תשוקתו לצאת ומיד למערכה נוספת. בשני המקרים, ראש המוסד של מדינת ישראל לא נתפס במאה אחוז כראש ארגון עצמאי עם דעה לגיטימית, אלא בתור זרועו הארוכה של מנהיג החושש לאבד את שלטונו.
פחות משנה אחרי מבצע "יש מצב שכמה כורדים ייקחו את השלטון" והנזק העצום שהוא גרם למעמדה של ישראל, מנין התעוזה של גופמן להגיע לוושינגטון עם מודיעין שאפילו במערכת הביטחון אין עליו קונצנזוס?
קשה להפריז בחומרת האירוע, קודם כל כי הציפייה הבסיסית (או לפחות הייתה כזאת) היא שמהלך שפירושו הכנסתם של מיליונים למרחבים המוגנים יתבצע על סמך ראיות שהן מעבר לכל ספק, ודאי בתקופה של כאוס פוליטי וללא ממשלה נבחרת. לצד זאת, אמינותה של ישראל בכלל ושל המוסד בפרט (תחת דדי ברנע) ספגו מכה אנושה לאחר שהתברר, מי היה מאמין, שאי אפשר להפיל שלטון במדינה של מאה מיליון איש על בסיס תוכנית מגלומנית, יהירה ומבושלת כמו עוף קפוא. ובכל זאת, אחרי שההרפתקה הזאת עלתה לממשל בתבוסה היסטורית וגירשה את ישראל לכפר עוד יותר מרוחק בתוך מושבת המצורעים שבה היא ממילא נמצאת בדעת הקהל, גופמן עוד רץ לאמריקאים עם טענה שאין עליה קונצנזוס אפילו בתוך מערכת הביטחון הישראלית? ובכלל, בארה"ב ובעוד כמה מקומות שרק באזורי ערוץ 14 חושבים שניתן להתקיים בלעדיהם, טרם שכחו את תרומתה של ישראל (וספציפית של נתניהו) להסתבכות האמריקאית בחיפוש אחר "נשק להשמדה המונית" בעיראק. אז פחות משנה אחרי מבצע "יש מצב שכמה כורדים ייקחו את השלטון", מנין התעוזה להגיע לבית הלבן בלי הסכמה פנימית מלאה?
כאן המקום לציין שבניגוד לשב"כ, המוסד אינו כפוף לחוק ספציפי ולכן הפיקוח והבקרה עליו מורכבים בהרבה. ניכר, לפי מספר פרסומים על השינויים שהוא מחולל בצמרת הארגון, שגופמן מנצל זאת היטב עוד לפני שהפך להיות שליח הוולט הפרטי של נתניהו. וכשעל הפרק לא פחות ממלחמה נוספת, אי אפשר שלא להרהר בשאלה, האם בכך גופמן קשר סופית את גורלו המקצועי בגורלו הפוליטי של נתניהו, בדומה למה שקרה עם זיני בעקבות התנהלותו סביב הבחירות. המשמעות של התפתחות כזו לביטחון הלאומי, לאמון הציבור וליחסים הבינלאומיים של ישראל היא הקטסטרופה שבאמת דחוף למנוע.





