יום האישה הבינלאומי 2026 אמנם נדחק לשולי התודעה בגלל עוד מלחמה עם איראן, אך די בקריאת ״הקלות״ פיקוד העורף בכדי להבין למה צריך להמשיך ולדבר על מעמדן של נשים גם במלחמות. להלן ה״הקלות״: ניתן לחזור למקומות עבודה ובתנאי שניתן להגיע מהם למרחב מוגן, ואין לחזור למסגרות החינוכיות. אוקסימורון? עיוורון? טמטום מוחלט? לא בעיני מקבלי ההחלטות. בעבורם, אזרחים ובעיקר אזרחיות הנדרשות לגדל את ילדיהן הן כוח שקוף בכלכלה הישראלית. הכלכלה החזקה שלנו לא תלויה וגם לא קשורה בהורות, ובפרט באימהות. הן, שעל פי מחקרים שנעשים בכל שנה לרגל יום האישה הבינלאומי עדיין מרוויחות פחות מגברים, הן שמאיישות ברוב מובהק מקצועות בשכר נמוך כמו הוראה, סיעוד, עבודה סוציאלית ופקידות, הן שסובלות יותר מעוני ומאלימות - הן גם אלה שמוצאות את עצמן בימים אלה נדרשות למשימה בלתי אפשרית: לחזור לעבוד מחוץ לבית באין מסגרות לילדיהן, ובעיצומה של מלחמה.
אם ההקלות החדשות לא יוצרות אצלן הקלה - הן מוזמנות להסיק מסקנות. למשל, שאם ברצונן להישאר אימהות (מצב בלתי הפיך, על פי השמועות) עליהן לוותר על משלח ידן. להישאר בבית עד שיגיע השלום המיוחל או עד שהילדים יגדלו - מה שיבוא קודם. לוותר על האפשרות להתפרנס, להתקדם, להתפתח. להמשיך ולהתמיד במלאכת גידול הילדים השקופה, עבודה שבעבורה אין תגמול כלכלי אף שהיא בהחלט מאפשרת לכלכלה להתפתח, לא כל שכן להתקיים.
במלחמות שמנוהלות על ידי גברים עם מינימום נשים במוקדי קבלת ההחלטות (גם אם כבר משתתפות בהן לוחמות, ותודה לבג״ץ אליס מילר), נשים נותרות שקופות. יצורות משונות ונודניקיות שכל הזמן מבקשות שיקשיבו להן, יראו אותן ויקחו אותן בחשבון. 51 אחוז מהאוכלוסיה שעדיין נתפשות כקבוצת מיעוט. במדינות מתקדמות גם למיעוטים כבר יש זכויות. אנחנו, עם כל הטייסות והנווטות שפועלות ימים כלילות מעל שמי איראן, עדיין רחוקים מלהיות כאלה.
ועוד חשוב להזכיר ביום הזה בשנה שבו נטורגט במבצעים חגיגיים על פרפומריה: בנות אדם שלא נספרות בזמני חירום, לא נספרות גם בשגרה. למדנו את זה על בשרנו. אם יש משהו שאנחנו צריכות לאחל לעצמנו ליום האישה הבא, זו הנהגה שמחוייבת לשיוויון מגדרי ולזכויותיהן של נשים בישראל. כזו שתילחם באלימות כלפי נשים, תמנע הדרת נשים מהמרחב הציבורי ומעמדות כוח ותראה בשיוויון המגדרי חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי. הנהגה שתדע שאם לא תספור נשים תקבל ׳הקלה׳ מהציבור, ותוחלף.
