רחובות תל אביב לבשו בימים האחרונים מראה שאף אחד לא באמת רגיל לראות. נדמה שהשינה נכפתה על העיר שלא ישנה לעולם (אבל כן מתעוררת כעת לאזעקות באמצע הלילה). בצל מתקפת הטילים מאיראן והאיום המתמשך על העורף, בתי קפה, ברים ומסעדות סגרו שעריהם, הכיכרות התרוקנו, והמולת העיר הפכה ללחישה מהוססת.
"זה מזכיר את תקופת הקורונה", אומר ארז סיקלאי, הבעלים של רשת הברים "הולי", "וודו", "קופר" ו"פאקו", שגם מפעיל את שירותי הברים הארציים של "הברים החופשיים", אשר כמעט כולם מושבתים. "הרחובות ריקים, האנשים בבתים, אווירה כבויה, עצוב. ההפסד הכלכלי הוא ענק - ההוצאות הקבועות ממשיכות, אבל המקומות לא מכניסים כלום".
סיקלאי, שכבר חווה לא מעט - כולל גיוס מילואים ממושך של 360 יום בסיירת כרמלי וסבבים בסוריה - לא רואה בזה סוף הדרך. "זה שידור חוזר של הקורונה וגם של ה-7 באוקטובר. אז ירדתי לנובה עם חבר וניסינו להציל אנשים. גם פה נעזור למי שאפשר".
למרות הכל, הוא לא מרים ידיים. "מחר נפתח את הבית קפה. נעשה ישיבה נעימה, כמה קוקטיילים, קצת אסקפיזם, קצת טייק אווי, מוזיקה. יש פה חלל מוגן. מאוד חסר האוורור והחברה".
בכיכר דיזנגוף, שני חברים - ירדן ודניאל, בני 29 ו-28 בהתאמה - מחפשים קצת אוויר לנשימה. "יושבים פה עם תיקי מילוט", הם מחייכים בעייפות. בתיקים: מאוורר נייד, לונג, צידנית עם מים וקרח, מטען נייד, אוזניות, לפטופ ומזרון מתקפל. "אנחנו גאים במדינה, גאים בצבא. לא מפחדים לשבת בחוץ - זאת חובה שלנו לאזן את עצמנו, להיות אדפטיביים לסיטואציה כל עוד אפשר. זאת פריבילגיה להיות פה".
אבל לא כולם יכולים או רוצים לפתוח. מיקי, הבעלים של הברים "ג'ק היל" ו"הייד בר", דווקא יושב במקום הסגור שלו. "מבאס מאוד לסגור", הוא אומר בעצב. "אני בר שכונתי - 90% מהקהל שלי הוא קהל פתוח. אסור לפתוח, אבל אני יושב פה כדי לשמור על הגחלת. שאם מישהו ירצה - יהיה לו לאן לברוח".
תל אביב אולי שקטה, אבל לא שבורה. בין פק"ל מילוט לקפה מאולתר, בין כוננות לחיוך, בין זיכרון לנחמה - משהו בפעימות של העיר הזו ממשיך לדפוק, גם אם בשקט.
