"הן היו עימנו בכל. כמונו לבשו את הבגדים האפורים הנוקשים והקסדות הכבדות. כמונו נשאו את המשא המקצר נשימה על הגב ואחזו בפלדה הקודחת, ושמו ראשיהן על אבן בשדה בלילה. כל כך מעטים היינו באותם הימים, ואיך יכולנו לוותר על אוחז נשק נוסף?"
השיר "נערה בקרב" של זרובבל גלעד פותח את הספר "זה חוזר אליי" בו מתעדת צביה כצנלסון-בן צבי את סיפוריהן של שלוש לוחמות פלמ"ח במלחמת תש"ח: זיוה גולן מזכירה פלוגתית, שושנה בקר חובשת קרבית בליווי השיירות לירושלים ובקרב לטרון, והלה קליינברגר ניצולת ברגן-בלזן שהיתה בין 24 הפורצים לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים.
בשבועות האחרונים בין קריאת עצומות של רבנים ראשי ישיבות הסדר לעצומות של רבנים ראשי מכינות קדם-צבאיות היוצאים כנגד שירות לוחמות בשריון, אחרי שבעבר יצאו נגד שירות לוחמות בתותחנים, עיון בדפי הספר הזה מזכיר לנו איזו היסטוריה נושאות נשים ישראליות על כתפינו, לוחמות ונשים שמשתתפות במעשה ההגנה ועשיית הביטחון על משפחותינו.
שורתו של גלעד "ואיך יכולנו לוותר על אוחז נשק נוסף?" מספרת את מצוקת תש"ח אמנם, אך מהדהדת את מצוקת העת הזו, בה בשנה השלישית שלאחר ה-7 באוקטובר, הטבח שלאחריו נפתחו זירות לחימה רבות, שלאחריו אנשי ונשות מילואים נקראו ועדיין נקראים לשירות, מצוקת צה"ל מכבידה מאוד. תחינות מפקדי צה"ל והרמטכ"ל בוועדות הכנסת ובקבינט כשהם מתריעים כי נדרשים עוד ועוד חיילים ולוחמים, עוד ועוד אוחזי נשק, מפעילי מערכות, מגנים ותומכים על מנת לעמוד באתגרי הביטחון חסרי התקדים נשמעות בכל יום.
חוק הגיוס נותר מיותם
אל מול העת הזו, השוויון בנטל של נשים מיושם במלואו, כל אישה חילונית ומסורתית מתגייסת, אפילו רבות מבנות הציונות הדתית שאינן מחוייבות גיוס קוראות עצמן לדגל ומתנדבות לשירות. בעת הזו רבני המגזר החרדי מסרבים לקחת חלק בהגנה על הארץ, וחוק הגיוס נותר מיותם. ועוד בעת הזו, חלק מרבני ישיבות ההסדר והמכינות מגלים גם הם חוסר אחריות לאומי כאשר הם מעמידים את צרכיהם הייחודיים כעליונים לצרכים הלאומיים, ומקשים על צבא המתוח ממילא בין מצוקת כח האדם למשימות מעבר לגבולות.
לוחמות הפלמ"ח מזכירות לכל מי שמערער על יכולותיהן וחוסנן של נשים לקחת חלק במשימת הביטחון כי מדובר בחדשות ישנות. כשהלה קליינברגר מספרת על כיבוש הדרך לירושלים והפריצה לעיר העתיקה, היא מזכירה את יגאל המ"כ שנפצע ואת הנחישות של הלוחמים והלוחמות שכבשו את הדרך לירושלים, נלחמו יחדיו ואז "התחבקו בשמחה ובבכי צוהל עם יהודי הרובע".
שירה ברביבאי-שחםצילום: אינאס אבו סיףלא נדרשה אז פקודת שירות משותף ולא נדרש "שיח מכבד עם הרבנים" כפי שהתבטאו גורמים בצה"ל השבוע בתגובה לאיומי הרבנים בסרבנות להתגייס לשריון. נדרשו אנשים שמבינים את משמעותה הכבדה של העת, את החשיבות ההיסטורית של לכידות בעת הזו ואת גדולת הרוח לקום מעל צרכים מגזריים לתבונה ואחריות לאומית. האנשים ההם הקימו מדינה.
נשים לוחמות ומשרתות בישראל של 2026 מבינות את כל זה. אין לנו רב להתקשר אליו לבדוק שהתנאים מתאימים לפני פעולה מבצעית או אימון, אנחנו לא מאיימות בסרבנות, להיפך- רק משרתות עוד ועוד למרות אי-השוויון וזלזול לו אנו זוכות לעיתים. נשים משרתות עומדות על כתפיהן של נשים שבתעוזתן ואחריותן נלחמו עוד מימי טרום הקמת המדינה ועד היום. בצל העצומות ואיומי הרבנים חובה לומר: אנחנו לא נפנה את הדרך. נשים לוחמות ימשיכו לשרת בגאווה תוך דרישת זכויותינו וכן, תוך הדגשת המסירות והאחריות הלאומית בה אנו נוהגות.
בלי עצומות, פשוט מתגייסות.
הכותבת היא חוקרת ביטחון לאומי ומגדר, חברת פורום דבורה
