בימים אלו, כשמדינת ישראל נמצאת במערכה מורכבת על הבית, נוטים בפיקוד העורף ובערוצי התקשורת גם יחד, למדוד את החוסן הלאומי בעורף במונחים של משמעת אזרחית יחד עם כלכלה פעילה וחזרה זהירה לשגרת חירום. זמן קצר אחרי ההלם הראשוני, המשק ברובו חזר לפעילות סבירה עייפה ומתפקדת. אך המערכת המרכזית שאינה מתפקדת היא מערכת החינוך.
בשנים האחרונות מערכת החינוך היא הראשונה להסגר והאחרונה להפתח בכל מגיפה או מלחמה המתרגשת עלינו. השיקול של מקבלי ההחלטות מובן וידוע, יש לנהוג בזהירות רבה כלפי ילדים בדרכם למוסדות החינוך ובזמן לימודיהם. עם זאת, השיקול הציבורי הזה חייב להשתנות בשל אחריות קהילתית ולאומית.
חינוך הוא ערך יהודי ראשון במעלה, וממשלה שחורטת על דגלה ערכים יהודיים צריכה לפעול לאורם בכל עת, בפרט בשעת מלחמה. איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו כשהמשק פתוח אבל הגן סגור? מה המשמעות של תלמידים שלומדים כבר שש שנים שבית הספר הוא לא הדבר החשוב ביותר?
במסורת היהודית, החינוך מעולם לא היה "שירות" שניתן להשעות בעת חירום. חז"ל לימדונו כי "אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש". אמירה זו אינה עוסקת רק ברכישת ידע, אלא בהבנה שהחינוך הוא נשמת אפנו ובסיס קיומנו. הלימוד הפרונטלי, המפגש פנים אל פנים בין המורה לתלמיד, הוא "תורה שבעל פה" במובנה העמוק ביותר – הבניית ערכים, חום אנושי וקשר עין שלא יכולים לעבור דרך סיבים אופטיים.
התבוננו בקהילות שבהם ערך החינוך גבוה, וערך הצייתנות לנהלים נמוך. שם תמצאו שמערכת החינוך הממלכתית בקהילות אלו, פתוחה ומתפקדת. אמנם בניגוד לנהלים ובניגוד לערכים הציוניים, אך יש בהחלט מה ללמוד מהאחריות הקהילתית לחינוך הדור הבא.
זאת ועוד, סגירת בתי הספר והסתמכות על למידה מרחוק מעמיקה פערים חברתיים בצורה מסוכנת. הזום הוא פריבילגיה. הוא משרת את מי שיש לו מרחב שקט, מסך פנוי, אינטרנט מהיר וזוג הורים פנויים לתפעל את המערכת של כל אחד מהילדים. פריבילגיה זו איננה בהכרח בהלימה למעמד סוציו-אקונומי נמוך, אלא בהלימה לבית נוכח מתפקד המעמיד חינוך כערך מרכזי. מדינה וחברה חפצות חיים חייבות לדאוג לשוויון הזדמנויות, גם עבור הילד שאביו במילואים ואמו צריכה להחליט למי מחמשת הילדים היא נותנת היום להיכנס לזום במחשב ובטלפון שלה. וזה עוד לפני שדיברנו על אתרי הלימוד המקוונים הרשמיים שקורסים מעודף כניסות וממורים שמתקשים טכנולוגית עם הובלת השיעורים מרחוק ובאמצעות המחשב.
ידוע לכולנו כי בית הספר הוא המקום שבו מתעצב האזרח לעתיד. דווקא בזמן מלחמה, כשהמתח החברתי גואה, המפגש הפיזי בבית הספר הוא חיוני לתחושת היציבות בתוך אי של מלחמה, להבנה שהחינוך מעל הכל. מרחב לימודי בבית הספר בכיתה ובחצר מאפשרים שיח כנה, הכלה של דעות שונות ובניית סולידריות והקשבת עומק. ללא המרחב המוגן והמשותף הזה, אנו מאבדים את הרקמה המחברת בינינו.
השגרה היא "כיפת הברזל" של הנפש
כולנו מכירים על עצמנו שהשגרה היא "כיפת הברזל" של הנפש. ילד ונער שהולכים לבית הספר מאמצים מסר של שליטה שגרה ויציבות, גם בתוך עולם כאוטי ודינמי. הלמידה הפרונטלית מאפשרת למורים לזהות וללמוד את תלמידיהם באופן מעמיק, להעניק חיבוק של קרבה ואמון ולחזק את תחושת השייכות.
הגיע הזמן לעצור את השחיקה המתמדת בדמותו של המחנך ולהחזיר את המורה להיות דמות של מנהיג רוחני ומוסרי. בזמן מלחמה, כשהקרקע רועדת תחת רגלי התלמידים והוריהם, המורה הופך לדמות הסמכות היציבה ביותר בחייהם
במישור הלאומי, זוהי אשליה מסוכנת לדבר על "משק פתוח" כשמערכת החינוך סגורה. הורים אינם יכולים להיות עובדים יצרניים או יצירתיים כשהם משמשים כבייביסיטרים או כטכנאי-זום בעל כורחם. פתיחת בתי הספר היא המנוע שמאפשר לעורף לתפקד באמת מתוך ידיעה שהדור הבא נמצא בידיים בטוחות ומצמיחות.
מעבר לתכני הלימוד הקריטיים להעמדת הדור הבא עלינו לשנות תפיסה ולהכיר בתפקידו המכריע של המורה כמגדלור של מנהיגות בתוך הקהילה. במסורת היהודית העתיקה, המורה מעולם לא היה רק "מעביר ידע". זה נכון במיוחד היום כשהידע נמצא באינטרנט ובמנועי הבינה המלאכותית. תפקידו העיקרי של המורה הוא להעניק לתלמיד מיומנות הנעה, אמון וסקרנות. חינוך לערכים מחייב אינטראקציה חברתית, ליבון שיח ומחלוקות פנים אל פנים ובניית קהילה. כל זה קורה רק במסגרת החינוך הפרונטלי.
שלום ויילהגיע הזמן לעצור את השחיקה המתמדת בדמותו של המחנך ולהחזיר את המורה להיות דמות של מנהיג רוחני ומוסרי. בזמן מלחמה, כשהקרקע רועדת תחת רגלי התלמידים והוריהם, המורה הופך לדמות הסמכות היציבה ביותר בחייהם.
המלחמה היא לא רק על גבולות המדינה, אלא על דמותה של החברה הישראלית. החזרת התלמידים לבתי הספר היא הצהרת ניצחון רוחנית: אנחנו בוחרים בחיים, בוחרים בחינוך ובוחרים להאמין ולבנות את דור העתיד.
שלום וייל הוא איש חינוך, מנכ"ל ארגון "יסודות" לחינוך, תורה ודמוקרטיה
