השבוע התקיים שבוע הדמוקרטיה. סיפרתי לחבר שהיה רגע בו נזכרתי שאני נוסעת ללמד דמוקרטיה בכיתה ב' ואני ממש מתרגשת. "מי צריך שבוע דמוקרטיה" הוא אמר, "יש לנו דמוקרטיה 365 ימים בשנה" . הסכמתי איתו כי יש לנו דמוקרטיה כל יום, אבל אם לא ניקח פסק זמן, נחשוב ונבין למה היא חשובה לנו, היא תתפוגג, למעשה היא כבר מתפוגגת כי רבים מאלו שמדברים בשם הדמוקרטיה לא באמת מיישמים את עקרונות הייסוד שלה. בכל העולם, וגם בישראל הדמוקרטיה הפכה ממוקד של הסכמה למוקד של מחלוקת.
ילדי כיתה ב' בבית הספר נווה צדק מבינים היטב מה זו דמוקרטיה. הם יודעים לדבר על בחירה, והוגנות, הם מבינים את החשיבות של הקשבה ונדיבות, הם יודעים שתלבושת אחידה היא דבר טוב כי היא מגינה על ילדים עניים והם לומדים להתמודד עם התסכול של הפסד ואי הסכמה. השאלה היא מה קורה להם אחר כך כשהם גדלים.
למרות הוויכוח הסוחף על עתיד הדמוקרטיה הישראלית, סקר שערכה המכללה האקדמית בית ברל מלמד שרוב רובם של בני הנוער, גם הבוגרים שבהם, שעומדים להצביע בבחירות הקרובות, לא מודעים לוויכוחים המתנהלים מעל ראשם; הם אינם חשים שהדמוקרטיה בסכנה ולא עוסקים בכך כיתות. רובם לא רוצה שהמורים שלהם יביעו דעה או ידונו בנושאים שנויים במחלקות. רק שני אחוזים רואים בהגנה על הדמוקרטיה שיקול שישפיע על הצבעתם הקרבה. אפשר לומר מצוין, הכול טוב, למה להטריד את הנוער בזוטות כמו הפרדת הרשויות, כוחו של בית המשפט, זכויות אדם, כשהכול סבבה. אבל כאשר גם משמאל וגם מימין יש תחושה של משבר עמוק השאננות של הצעירים מדאיגה.
"זו לא ביקורת עליך, פעם זה היה אחרת, אבל עכשיו.. " אמר, משך בכתפיו והלך, ואני רציתי לצעוק אחריו שדווקא הוא, ושכמותו חייבים ללכת לפוליטיקה, אבל הוא רכב על האופניים הרחק ממני
בכל העולם הדמוקרטי אנשים צעירים מאבדים עניין בדמוקרטיה, הדור הצעיר אינו דמוקרטי או אנטי-דמוקרטי הוא א-דמוקרטי. הדמוקרטיה לא מעניינת אותו, מנוכר לחיים הפוליטיים הוא רואה בהם זירת התגוששות אפלה ומלוכלכת. "נו באמת", אמר לי השבוע נער צעיר בוגר קורס מנהיגות שרואה את עצמו מסור לחלוטין לחברה הישראלית, "מי רוצה להשתתף במאבקים המכוערים בכנסת? עדיף לי לתרום לחיזוק החינוך, או לשיקום הדרום. למה לי לבזבז את הזמן ב'בית הנבחרים'", את המילים "בית הנבחרים' אמר בבוז מוחלט. ואז הוא הסתכל עלי בסלחנות ואמר, "זו לא ביקורת עליך, פעם זה היה אחרת, אבל עכשיו.. " אמר, משך בכתפיו והלך, ואני רציתי לצעוק אחריו שדווקא הוא, ושכמותו חייבים ללכת לפוליטיקה, אבל הוא רכב על האופניים הרחק ממני.
דמוקרטיה צריכה נשים וגברים ראויים שירתמו לשירות הציבור. בניגוד לשמועות אין בזה לא כוח, לא כבוד ולא כסף אבל יש בזה סיכוי לשנות. דמוקרטיה צריכה אנשים שחושבים על איך להעמיק אותה, ולהסביר אותה, איך להגן עליה לאפשר לה לצמוח – ולפעמים גם איך לחגוג אותה. למעשה יום העצמאות היה אמור להיות יום הדמוקרטיה שלנו כי בלי עצמאות לא היה לנו שלטון עצמי או דמוקרטיה. אבל ביום העצמאות, בין הר הרצל לדגלים ולפטישים לא מזכירים את העובדה הפשוטה שזה היום בו זכינו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית; ושני חלקי ההגדרה הזו דורשים תחזוקה מתמדת.
אין שום דבר מובן מאליו בחיים דמוקרטיים, כישורי חיים דמוקרטיים אינם כישורים מולדים צריך לטפח אותם. וכך השבוע, ביוזמת רשת ה"מגדלור" ובשותפות עם "משמר החינוך הממלכתי" בכל רחבי הארץ ציינו את שבוע הדמוקרטיה: בגנים, בבתי ספר, במכללות להוראה, במכינות הקדם צבאיות, במתנסים, בשכונות, בברים ובתי קפה אנשים ישבו ושוחחו על דמוקרטיה – הסבירו למה היא חשובה להם ולכולנו ואיך אפשר להעצים אותה ולהנחיל אותה לדור הבא. שבוע הדמוקרטיה עומד להסתיים אבל העבודה רק מתחילה. נתראה הרבה לפני השנה הבאה.
פרופ' יולי תמיר היא נשיאת המכללה האקדמית בית ברל
