השבוע פורסמו בצה״ל שתי החלטות הנוגעות לשני אירועים שונים מאוד. באחד, אזרח ישראלי נהרג בשוגג מירי כוחותינו. בשני, לוחמים תקפו צוות צילום של CNN.
אלה מקרים שונים. אבל נדמה שהמערכת הגיבה אליהם כמעט הפוך.
באירוע שבו הותקף צוות עיתונות זר, החליטו בצה"ל להשהות את כל הגדוד מפעילות. ננקטו צעדים פיקודיים נגד הגדוד כולו. המסר היה חד, ברור ומהיר: זה לא תואם את ערכי צה"ל, ואנחנו פועלים.
לעומת זאת, באירוע הטרגי שבו נהרג עופר מוסקוביץ' ז"ל, נקבע שלא הייתה התרשלות ולא נמצא כשל ערכי. הלקח: שינוי נהלים. התוצאה: אף אחד לא אחראי באופן אישי. שרשרת של טעויות, נסיבות, מגבלות, ובסוף, אין שם, אין כתובת, ואין את מי להאשים.
קשה לפספס את הדפוס. כשיש וידאו, כשיש פעולה אחת ברורה שהובילה לתוצאה, כשקל להצביע ולומר "הנה, זה מה שהיה לא בסדר" – המערכת מחמירה. במהירות, באופן חד, ובצורה שמשדרת שליטה.
כשקל למצוא אשמים – מענישים
אבל כשהאירוע מורכב, כשיש שרשרת של כשלים, כשאין רגע אחד שאפשר לשים עליו את האצבע – קל יותר להאשים את "הנסיבות". ואם אין את מי להאשים, אז כנראה גם אין כשל ערכי. מספיק לעדכן את הנהלים.
זו לא בדיקה. זה חוק החלטה מהיר ופשוט: כשקל למצוא אשמים – מענישים. כשקשה – מעדכנים נהלים.
הבעיה היא לא שהכלל הזה קיים. כולנו בני אדם, וככה אנחנו חושבים. הבעיה היא שתחקיר צבאי אמור להיות בדיוק הכלי שמגן עלינו מפני ההטיה הזו. הוא אמור לבחון את מה שקשה לראות, לא רק את מה שנוח להראות.
אבל לפעמים קורה בדיוק ההפך.
תחקיר, בצבא או בכל ארגון, יכול לשרת שתי מטרות. הראשונה היא לברר מה קרה ולמה. לא כדי למצוא אשמים, אלא כדי להבטיח שהסיכוי שזה יקרה שוב יהיה נמוך יותר משהיה לפני המקרה. השנייה היא להראות שהמערכת מתפקדת, שיש תגובה, שיש פיקוח.
אלה לא תמיד אותן מטרות. ולפעמים הן אפילו סותרות זו את זו.
תחושת סדר
כשתחקיר מסתיים בהשעיית גדוד שלם, הוא מייצר כותרת. הוא מייצר תחושת סדר. מישהו שילם מחיר, הסדר חזר, והבעיה טופלה. זה יעיל מאוד מבחינת ניהול משבר. אבל האם זה בהכרח אומר שהגיעו לשורש הבעיה? כנראה שלא.
גם כשתחקיר מסתיים ב"לא נמצא כשל ערכי", הוא מייצר כותרת. רק מסוג אחר. כותרת שאומרת: בדקנו ומצאנו שהכל בסדר, חוץ מנהלים שכבר תוקנו. גם זה יעיל מבחינת ניהול משבר. אבל האם זה אומר שבאמת אין בעיה? גם לא בהכרח.
בשני המקרים, התחקיר עשה את העבודה שלו. לפחות אם שואלים את המערכת. הוא סיפק תוצר. הופקו לקחים. התיק נסגר. הוא הדגים שיש תגובה מיידית, גם כאשר קורים כשלים חמורים.
מה הוא לא עשה? הוא לא שאל את השאלות המאיימות באמת.
שני המקרים נעשתה עבודה יסודית ומקצועית. אבל כשהתוצאות מסתדרות כל כך יפה עם הנוחות המערכתית, קשה שלא לתהות אם שוב מדובר במקרה שבו אדם מת, ואף אחד לא אחראי
הוא לא שאל איך ייתכן שגדוד ארטילריה יורה מעל אזור אזרחי בנסיבות שהובילו למותו של אדם, ולא נמצא אף אחד שאחראי. לא מפקד, לא קצין בטיחות, לא גורם בשרשרת הפיקוד שהיה צריך לעצור. שינוי נהלים הוא לא אחריות. במקרים מסוימים הוא פשוט תחליף לאחריות.
והוא גם לא שאל אם ההשהיה של הגדוד שתקף עיתונאים היא באמת התוצאה הכי נכונה לאחר בירור מעמיק, או מהלך מהיר שנועד לצמצם נזק תדמיתי בינלאומי. כי כשצוות CNN מעורב, לוח הזמנים משתנה. לא בגלל שהערכים הפכו להיות חזקים יותר, אלא בגלל שהתדמית שבירה יותר.
אולי אני טועה. אולי בשני המקרים נעשתה עבודה יסודית ומקצועית. אבל כשהתוצאות מסתדרות כל כך יפה עם הנוחות המערכתית, קשה שלא לתהות אם שוב מדובר במקרה שבו אדם מת, ואף אחד לא אחראי.
"לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה"
ראובן פוליטי ז"ל כתב פעם: "לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה", השורה הזו נכתבה על חיילים. אבל היא נכונה גם למערכת. מלחמה היא מלאכה שחורה. היא מייצרת מצבים שבהם אנשים טובים מעורבים במעשים עם תוצאות קשות, ואנשים מוכשרים מקבלים החלטות גרועות. זו לא סטייה מהמציאות. זו המציאות עצמה.
והשאלה היא אם המערכת מוכנה להסתכל עליה בעיניים פקוחות, גם כשזה לא נוח. גם כשאין וידאו או שהאשמים הם לא החיילים הפשוטים, אלא התרבות הפיקודית, דפוסי הפעולה, או שרשרת של מחדלים קטנים, שכמעט בלתי אפשרי לראות אותם כשהם נשפטים באופן מבודד.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולכשתחקיר הופך לכלי שמשרת את המערכת ומגן עליה מפני השאלות הקשות במקום לחשוף אותן, הוא כבר לא באמת תחקיר. הוא תרגיל צבאי ביחסי ציבור.
ואולי פה טמון הכשל הערכי האמיתי. לא רק במה שקורה בשטח. אלא מה שלא קורה אחר כך.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
