אנחנו, הנשים הערביות, אנחנו לא רק נתון שמשרדי העבודה והאוצר אוהבים להתגאות בו, איך הצליחו לשלב אותנו בשוק העבודה. אנחנו לא רק מספר הולך וגדל בהשכלה האקדמית ובתארים מתקדמים.
אנחנו גם אמהות, אחיות, בנות זוג, שחיות בתחושת היעדר ביטחון טוטאלית בגלל משבר הפשיעה - כלפי עצמינו וכלפי הילדים שלנו, שיוצאים מהבית אבל לא בטוח שיחזרו בשלום. אנחנו מנסות לעקוף את החסמים המבניים של שוק העבודה ופותחות עסקים, אבל סוגרות אותם כי המשפחה שלנו נמצאת ברשימת המאוימים של ארגוני הפשיעה, או כי נציג פרוטקשן דופק בדלת. אנחנו אלה שעובדות קשה מאוד בעבודות פיזיות, במשמרות כפולות, כדי לסגור חוב של בן, אח, אחות, בן זוג על הלוואה שלקחו בשוק האפור, או את החוב של עצמנו שלקחנו כדי לסגור את החודש. אנחנו הנשים והבנות של תא משפחתי שלם שנאלץ להגר מהמדינה ולהתחיל במקום חדש, ללא כלים ויכולות, רק כדי לברוח מארגוני הפשיעה. אנחנו בנות הזוג שחלמו על בית או ירשו חלקת אדמה, וכנופיות הפשיעה השתלטו על הרכוש שלנו. אנחנו הנשים השאפתניות שחלמו לשנות מציאות והתמודדו בבחירות המוניציפליות ופשוט, בגלל טלפון אחד, הסרנו את המועמדות שלנו. אנחנו בנות זוג של חייבים לשוק האפור שנאלצו להיכנע או להעלים עין מהשימוש בגוף שלנו כדי לסגור חובות. כן, כן. יש נשים ערביות שיוצאות לזנות כדי לשלם חובות לארגוני הפשיעה.
אנחנו הנשים שרוצות להתגרש, ובן הזוג לשעבר שוכר אדם שירצח אותנו מול העיניים של הילדים שלנו, אבל המשטרה לא מגיעה לרוצחים. בשני-שלישים מתיקי הרצח של נשים ערביות, הרוצח לא היה קרוב משפחה ולא הוגשו כתבי אישום. אנחנו לא רק האמהות השכולות, אנחנו האחיות, הבנות ובנות הזוג השכולות, שממשיכות לחיות בחוסר ודאות, בסימן שאלה שהחברה מפנה אלינו - מכיוון שתיקי הרצח לא מפוענחים, ולכן אין לנו את האישור שבן המשפחה שלנו שנרצח לא היה חייל בארגון פשיעה. אנחנו חיות בתחושת אובדן וכאב, בקושי שורדות, בלי שיהיה לנו כל מענה וליווי נפשי וחברתי מהמדינה.
אנחנו הנשים שמשתמשים בעסקים שלהן כדי להלבין הון, אנחנו הנערות בסיכון שמסתכלות בכמיהה אל אותם חיילי ארגוני פשיעה עבריינים ואלימים וחושבות שהם יוציאו אותנו מהמקום הקשוח שאנחנו חיות בו. אנחנו הנשים שמשתפות פעולה עם ארגוני הפשיעה בירי על בתים, בהעברת כלי נשק, במודיעין. אנחנו עקרות הבית, עורכות הדין, העובדות הסוציאליות, המנקות, המלצריות, התופרות, ההייטקיסטיות, הרוקחות, האמא, האחות, בת הזוג, השכנה, החברה, המודרנית, המסורתית, הדתית, האתאיסטית. אנחנו, הנשים הערביות כולן, שזועקות את זעקתנו ומבקשות להפסיק את הסיוט הזה, שרוצות לחיות בביטחון ונורמליות.
אנא מכם, אל תטיפו לנו מוסר על פמיניזם, פטריארכליות, מודרניות ושוויון. כי שנים אנחנו סוללות דרכים כדי שיראו אותנו ויתייחסו אלינו מעבר למספרים, ונאבקות נגד האפליה הכפולה שלנו
אם היו לנו חלומות על קריירה, מעמד, שוויון הזדמנויות - הם התנפצו על קרקע המציאות הקשה של השנים האחרונות. אבל אנא מכם, אל תטיפו לנו מוסר על פמיניזם, פטריארכליות, מודרניות ושוויון. כי שנים אנחנו סוללות דרכים כדי שיראו אותנו ויתייחסו אלינו מעבר למספרים, ונאבקות נגד האפליה הכפולה שלנו: כנשים ערביות במדינת ישראל, ונגד הטרמינולוגיה התקשורתית של "רצח על רקע כבוד המשפחה". את התשתיות שהנחנו כרסמה המדיניות הממשלתית המכוונת כלפי החברה הערבית, חוסר האחריות של מערכת ותירוצים פטריארכליים ואוריינטליסטים.
אבל למרות כל אלה, למרות האפליה כלפי החברה הערבית ובתוכה, אנחנו לא נרים ידיים, מדובר בחיים שלנו.
עו"ד ראויה חנדקלו עומדת בראש מטה המאבק בפשיעה של ועד ראשי הרשויות הערביות