הבחירות שהתקיימו ביום שלישי האחרון הסתיימו בתוצאה שנראית כמו מבוי סתום. אף גוש לא הגיע ל-61. גם אם גדי איזנקוט יקבל את המנדט, הדרך שלו ללשכת ראש הממשלה על פניו כמעט בלתי אפשרית. הליכוד לא ייכנס תחתיו, החרדים יתנו כל הצטרפות בחוק פטור מגיוס, וליברמן ובנט התחייבו שלא להקים ממשלה עם המפלגות הערביות. נראה כי כל דרך להקמת ממשלה מחייבת הפרת הבטחות בחירות. התסריט ידוע מראש: 28 ימי מו"מ עם אפשרות להארכה ב-14 ימים נוספים, החזרת המנדט, ואז העברת המנדט לנתניהו או סבב בחירות נוסף.
גדי איזנקוט
(צילום: גיל נחושתן)
כמשפטן חוקתי, ולא כפרשן פוליטי, נראה לי שיש אופציה חוקתית נוספת, יצירתית, שנשענת על המילים הפשוטות של חוק יסוד: הממשלה, ומתנתקת מהמוסכמות הפוליטיות המקובלות על הדרך להקמת ממשלה. אני קורא לה אופציית הצ'יקן. הפוליטיקה הישראלית שכחה שחוק היסוד אינו מכיר במושג "גושים", ואינו דורש הסכמים קואליציוניים או 61 חברי כנסת. השיח המוכר על מו"מ קואליציוני לגיבוש 61 תומכים באמצעות הסכמים הוא הרגל פוליטי, אך הוא אינו קיים בהסדרים החוקתיים שלנו. ההרגל הזה מבוסס על הנחה הגיונית, שמי שאינו מקבל תמורה פוליטית בעבור תמיכתו בממשלה לא יתמוך בה. אלא שאני לא בטוח שאנו מצויים במציאות רציונלית ושגרתית, כפי שהייתה בכל הליך הרכבה מאז קום המדינה.
השלב החוקתי הראשון לשם הקמת ממשלה הוא קבלת המנדט להרכבתה. סעיף 7(א) לחוק היסוד קובע: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הנוהג הוא שהמנדט עובר למי שקיבל יותר ממליצים, וכאן סביר שזה יהיה איזנקוט: הסיעות הערביות, או חלקן, צפויות להמליץ עליו, כפי שהמליצו בעבר על בני גנץ, ואף על שמעון פרס בשנות השמונים.
בשלב השני, לפי סעיף 13 לחוק היסוד, בעל המנדט רשאי להודיע לנשיא וליושב ראש הכנסת כי עלה בידו להרכיב ממשלה, ובתוך שבעה ימים הממשלה מוצגת בכנסת. החוק אינו מבקש 61 חתימות או הסכמים חתומים. רק נדרש לתת הודעה, ובכנסת להציג רשימת שרים, חלוקת תפקידים וקווי יסוד. הממשלה מכוננת משהביעה בה הכנסת אמון, והאמון ניתן ברוב רגיל: יותר תומכים ממתנגדים.
מכאן מחל מתווה הצ'יקן
נניח שאיזנקוט מקבל את המנדט אך אינו מצליח לגבש הסכמים קואליציוניים המקנים לו רוב, לא בממשלה עם הליכוד ולא עם המפלגות החרדיות, ונוכח הבטחות הבחירות בעניין ממשלה עם הסיעות הערביות, גם גיבוש הסכמים עמן בדרך שתביא 61 תומכים אינו נראה ריאלי. לכאורה, לפי המוסכמה המקובלת, במצב זה איזנקוט משיב את המנדט לנשיא. אך במקום זאת, הוא מודיע לנשיא "עלה בידי" ומציג בפני הכנסת ממשלה בלי אף הסכם קואליציוני, עם שרים רק מסיעתו ועם קווי היסוד שהצהיר עליהם בבחירות: מחויבות לערכי מגילת העצמאות, העברת חוק שירות לכול ופירוק חמאס. ואז הוא עולה לדוכן ואומר: "לא חתמתי איתכם על הסכמים ואינני מציע לכם בשלב זה תיקים או להיכנס לממשלתי, אך אשמור תפקידי שרים למי שירצה להצטרף בעתיד. אני שואל שאלה אחת: האם אתם רוצים שבעוד 5 דקות אכהן כראש הממשלה לפי קווי היסוד שהצעתי ואתחיל לעבוד, או שנתניהו ושריו הנוכחיים ימשיכו לשלוט עוד חודשים ארוכים ויובילו אותנו למערכת בחירות נוספת?"
איזנקוט יעלה לדוכן ויאמר: "אני שואל שאלה אחת: האם אתם רוצים שבעוד 5 דקות אכהן כראש הממשלה לפי קווי היסוד שהצעתי ואתחיל לעבוד, או שנתניהו ושריו הנוכחיים ימשיכו לשלוט עוד חודשים ארוכים ויובילו אותנו למערכת בחירות נוספת?"
זה משחק צ'יקן קלאסי. שתי מכוניות דוהרות זו מול זו, ומי שסוטה ראשון מפסיד. כל חבר כנסת שהבטיח לבוחריו להחליף את נתניהו יצטרך להחליט, בהצבעה מול המצלמות, אם לתמוך בממשלת איזנקוט המוצעת, למרות שאינו מקבל דבר בדרך של הסכם קואליציוני ואינו חלק מהממשלה, או להפיל אותה ולהשאיר את נתניהו בראשות ממשלת מעבר עד הבחירות הבאות. קשה לראות את ליברמן ובנט מסבירים למה הם מצביעים יחד עם בן גביר, סמוטריץ' והחרדים בעד נתניהו ונגד איזנקוט וקווי היסוד שהציג. קשה לא פחות לראות את המפלגות הערביות, או את רוב חבריהן, מצביעות נגד ומותירות את נתניהו ובן גביר בשלטון, גם אם לא קיבלו דבר ואיזנקוט מתחייב לפירוק חמאס.
ומה עם הבטחות הבחירות? כאן כוחו של המתווה. הצבעת אמון אינה הצטרפות לקואליציה. ליברמן ובנט אינם חותמים על דבר עם המפלגות הערביות או עם איזנקוט, ואינם יושבים איתן בממשלה. איזנקוט מצהיר מראש שאין לו הסכם עם איש, וכל ח"כ יצביע לפי שיקול דעתו וצו מצפונו, וכי הוא מחויב אך ורק לקווי היסוד שהציג, כולל חיסול חמאס כפי שהבטיח. אם המפלגות הערביות יבחרו לתמוך מבחוץ, איזנקוט יטען כי זו החלטה שלהן, והוא לא התחייב להן לדבר. לכן זו אינה ממשלה עם הסיעות הערביות, או ממשלה שסיעה ערבית חברה בקואליציה שלה, כפי שהייתה רע"ם בממשלת בנט, אלא ממשלה בקווי היסוד שלהם בדיוק התחייב בבחירות.
דבר המבקר
המבקרים יאמרו שממשלה כזו לא תוכל לתפקד לאורך זמן. יש ממש בטענה. כל חוק יצטרך רוב משלו, ואם התקציב לא יאושר עד 31 במרץ 2027, הכנסת תתפזר. אלא שהטענה שוב נשענת על מוסכמה שהתפתחה בשיטה הישראלית, שלפיה הממשלה חייבת לשלוט בכנסת. למוסכמה הזו אין בסיס חוקתי. להפך: מבחינה חוקתית יש הפרדה בין הרשויות, והדרישה היא שהכנסת תהיה חזקה ותפקח על הממשלה. ממשלה צריכה אמון של רוב המצביעים בכנסת, לא יותר ולא פחות. ממשלה שזכתה באמון היא רשות מבצעת לכל דבר, עם כל הסמכויות הרבות מאוד שיש לממשלה. היא יכולה להחליט על ועדת חקירה ממלכתית לאירועי טבח ה-7 באוקטובר, לבצע מינויים, לקדם מדיניות וכמובן לבצע פעולות צבאיות. לכל אלה אין צורך בתמיכת הכנסת.
והפלתה של הממשלה? מרגע שחבר הכנסת בעל המנדט הצליח לכונן ממשלה, לא פשוט להפיל אותה. כדי להפיל ממשלה לא מספיק רוב נגדה. נדרשים 61 חברי כנסת שמסכימים על ממשלה אחרת, עם הרכב וקווי יסוד. קשה לראות מי יצליח לגבש רוב של 61 לאי אמון קונסטרוקטיבי. הכנסת יכולה כמובן לחוקק חוק לפיזור עצמה, והיא תתפזר גם אם לא יאושר תקציב מדינה לשנה הבאה. אבל עד אז איזנקוט, כראש ממשלה מכהן, יוכל לבצע מהלכים פוליטיים רבים, ומרחב התמרון שלו בניסיון להרחיב את בסיס התמיכה בממשלתו יהיה רחב יותר מאשר בעת הזו.
מתן גוטמןצילום: שלומי יוסףממשלה לחוד וכנסת לחוד. כדי להקים ממשלה לפי הלשון היבשה של חוק היסוד, אין צורך שכולם ישבו יחד בממשלה ואין צורך בהסכמים קואליציוניים שמאחוריהם יש 61 חברי כנסת. כל מה שצריך לפי החוק היבש הוא שבשנייה אחת, בהצבעה אחת בלבד שבאה בעקבות הודעת בעל המנדט "עלה בידי", יהיו בכנסת יותר ידיים בעד הממשלה החדשה מאשר נגדה. המתווה מעביר את ההכרעה על הקמת הממשלה מחדרי המשא ומתן אל מליאת הכנסת, מול עיני הציבור. במעין משחק צ'יקן, השאלה היא מי בעד החלפת ממשלת נתניהו בממשלת איזנקוט, בלי להיות שותף לה וללא הסכמים קואליציוניים.
הכותב הוא עו"ד, דוקטור למשפטים, מומחה למשפט ציבורי מאוניברסיטת רייכמן ופרשן משפטי ב-ynet.
