במלחמה מול איראן מדברים על הכל - הפלת המשטר, הוצאת האוראניום ושינוי מאזן הכוחות במזרח-התיכון – אבל על דבר אחד כמעט לא מדברים: מתי, אם בכלל, יגיע תורו של המשא־ומתן.
לאחר שנתיים וחצי של "מלחמות ללא תאריך תפוגה", נדמה כי עבור ההנהגה הישראלית הפעלת הכוח היא המטרה ולא האמצעי. היסטוריית המלחמות מלמדת שנקודת היציאה היא חלק בלתי נפרד מהמהלך הצבאי עצמו. לא יוצאים למלחמה לשם הפעלת הכוח, אלא לשם השגת מטרה אסטרטגית מוגדרת – ומשהושגה, ישנה דרך שהתוותה מראש לסיום המלחמה.
בעוד שבמלחמה הכוח נועד לשבור את רצון היריב, ביום שאחרי חתימת ההסכם הכוח הופך לאמצעי להבטחת עמידה בתנאים. כאשר המסר המדיני מתעלם מההבחנה הזו, הציבור נותר כלוא בתחושה שכל פנייה לדיפלומטיה היא בהכרח "חולשה", בעוד שבפועל מדובר במעבר ל"דיפלומטיה של עוצמה".
הפער הזה משתקף גם מול ארה"ב; בעוד המסרים בירושלים מדברים על מערכה שתימשך “כמה שייקח”, בבית הלבן מדברים על מצב ש“ייגמר די מהר”. זהו עולם שבו ארה"ב נלחמת לצד ישראל כחלק ממאבק על מוטת שליטה, ובתוכו הדיפלומטיה של שיתוף הפעולה מפנה מקום לדיפלומטיה של כוח וכסף (אנרגיה), שצועדת יחד עם הפעלת הכוח הצבאי. זוהי דיפלומטיה שאינה מבקשת פיוס, אלא מינוף של הישגים בשטח לנכסים פוליטיים וכלכליים.
אם כך – מה הם מודלי היציאה בניתוח משא ומתני?
המודל הראשון הוא מודל ההכרעה, השואף לשינוי משטר בסגנון מלחמת עיראק. בתרחיש זה אין פרטנר למו"מ, והמפגש היחיד הוא מול שרידי המשטר לצורך חתימה על כניעה. זהו תהליך ארוך, הדורש כיבוש קרקעי. כאן לא מחכים שהאיראנים יוציאו את האוראניום - הכוח החיצוני נכנס, משתלט על המתקנים ומפנה אותם, תוך שהוא הופך לריבון זמני המנהל שטח. עם זאת, טראמפ כבר אמר שאיראן לא תהיה עיראק או אפגניסטן.
המודל השני מציע דיפלומטיה מעשית מול המשטר הקיים. כאן המלחמה משמשת כמנוף ליצירת הסכם, והשאלה עבור ישראל היא האם נדע לתרגם את הכוח להשפעה דרמטית על הסכם שבו הוצאת האוראניום נעשית בדרך שאינה מחייבת כיבוש. זהו אתגר לא פשוט לכשעצמו ועוד יותר כאשר את הנשיא טראמפ מטרידה כרגע יותר מכל מלחמת האנרגיה.
זוהי נקודת יציאה מיידית אך שברירית, המונעת התלקחות רחבה אך אינה פותרת את בעיית השורש, ומחייבת את ישראל לנהל סטטוס-קוו
המודל השלישי הוא ה"לאסיום" – ניהול קיפאון מתמשך מול המשטר הנוכחי. זהו רצף של הפסקות אש והבנות חלקיות סביב אינטרסים צרים כמו ביטחון ימי ואנרגיה. זוהי נקודת יציאה מיידית אך שברירית, המונעת התלקחות רחבה אך אינה פותרת את בעיית השורש, ומחייבת את ישראל לנהל סטטוס-קוו.
המודל הרביעי והשאפתני ביותר הוא יצירת "איראן החדשה" דרך שינוי משטר. בניגוד לכיבוש הפיזי של המודל הראשון, כאן הכוח הצבאי מופנה לשבירת השלוחות ולבידוד המשטר כדי לייצר תנאים לקריסה פנימית ועליית הנהגה חדשה מתוך העם. זהו הימור אסטרטגי שמשך הזמן שלו אינו ידוע, והוא מחייב סבלנות ארוכה ותלות בדינמיקה הפנימית באיראן.
ד"ר דנה וולףצילום: גבריאל בהרליהמנהיגים מסיימים מלחמות כשהם מאמינים שהשימוש בכוח יצר הזדמנות להסדר. לפי הנשיא טראמפ הרגע הזה טרם הגיע. אני טוענת שדווקא מפני שאנחנו חווים את המערכה הזו כמלחמה גורלית והיסטורית, אסור לנו לוותר על השאלה באיזה מודל של סיום אנחנו רוצים – ומתי בתוכו יגיע תורו של המו״מ. בלי תשובה לשאלה איך המלחמה הזו אמורה להיגמר, קל מאוד להיכנס אליה – וקשה מאוד לדעת מתי היא באמת הסתיימה.
ד"ר דנה וולף היא מומחית למשפט בינלאומי וניהול משא ומתן, אוניברסיטת רייכמן
