מחקר חדש שבוצע על ידי ארגון "יד לבנים" מצביע על תמונת מצב עגומה הנוגעת לחזרתם של בני המשפחות השכולות ממלחמת חרבות ברזל לשגרת חייהם ולמעגל העבודה: מהמחקר עולה כי יותר משליש (34%) מבני המשפחות השכולות לא חזרו לעבודה לאחר האובדן, חלקם כלל לא שבו, וחלקם ניסו לחזור אך נאלצו לעזוב. הנתונים חושפים את עומק הטלטלה האישית, המשפחתית והחברתית שחוות המשפחות השכולות, ואת האתגרים הגדולים העומדים בפניהן גם בתחום הכלכלי והתעסוקתי.
בני משפחות שכולות בוועדת הכספים בפברואר
(צילום: ערוץ הכנסת)
המחקר, שבוצע על ידי ד"ר גלית מדר וד"ר נועה בן יוסף התבסס על סקר מקיף בקרב 205 בני משפחה שכולים מקרבה ראשונה. הוא מהווה מחקר גישוש ראשון מסוגו בנושא, ומטרתו לבחון את הקשר בין אובדן בן משפחה לבין היכולת לשוב לעבודה ולתפקד בתעסוקה לאחר האסון.
בין הממצאים העיקריים העולים מהמחקר עולה כי 65% מהמשיבים חזרו לעבודה, אך 21% לא חזרו כלל ו-13% ניסו לשוב ונאלצו לעזוב. בנוסף, קיימת השפעה משפחתית הדדית – כאשר בן משפחה לא חוזר לעבודה, גדל הסיכוי שגם יתר בני המשפחה לא ישובו.
עוד עלו פערים הנוגעים למגזרים, כאשר עובדים במגזר הציבורי שבו לעבודה בשיעור גבוה יותר (74.7%) לעומת עובדים במגזר הפרטי (59%); פער בסטטוס תעסוקתי, כאשר שכירים שבו לעבודה בשיעור של 68.8%, עצמאים רק ב-39.1%, וסטודנטים ב-80%; פער לפי רמות שכר, כאשר בעלי שכר גבוה מהממוצע שבו לעבודה בשיעור של 83.1%, לעומת 46.7% בלבד בקרב בעלי שכר נמוך. מבין המשיבים על המחקר, המצאים העלו כי האחים והאחיות השכולים בולטים כקבוצה שנפגעה באופן בולט במיוחד, כאשר רבים מהם לא מצליחים לחזור לעבודה בשל היעדר הכרה ותמיכה כלכלית.
"הכאב שלנו שקוף"
בנו של יניב רוסו, אופק, היה לוחם וחובש בשייטת 13. הוא נהרג בקרבות בבארי באוקטובר 2023. עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אופק הוקפץ דרומה מבסיס היחידה בעתלית וניהל לחימה בקיבוץ בארי. בהתקלות עם מחבלים בשעות הלילה המאוחרות, אופק נחלץ לעזרתו של פצוע ונורה למוות. ״כשאדם קם בבוקר, יש לו מטרות ויעדים לטווח הקצר והארוך. העבודה היא חלק מזה, היא ממלאת את מה שאנחנו עושים ועוזרת להגיע למטרות בעתיד. כשקורים דברים חריגים, ולאבד ילד הוא החריג ביותר, הכל מתרסק. כל החלומות והיעדים הופכים להיות לא רלוונטיים״, שיתף בעצב.
מאותו יום נורא שבו איבד את בנו, יניב, שעבד בתור יועץ עסקי, טרם שב לעבודתו. ״המצב הנפשי שלי לא אפשר לי להמשיך. אין לי עניין או רצון, הריכוז נעלם. לא ראיתי סיבה יותר לעבוד, הכל קרס מאז. באבל הנורא הזה יש שתי התמודדויות – הראשונה היא עם האובדן, הכאב, הגעגוע והחוסר. השנייה היא התמודדות עם החיים שנשברו והניסיון לבנות משהו חדש ואחר. ככל שעובר הזמן, אנשים מצליחים לעשות יותר, אבל ההתמודדות עם הכאב רק מחמירה״, שיתף. ״אני חושב שלהיות הורה שכול זו נכות. כשמאבדים רגל, לומדים לחיות עם זה, אבל כשמאבדים ילד - אי אפשר ללמוד לחיות עם זה. התחושה היא שהכל קורס, המדינה עושה אבל כנראה שצריכה לעשות יותר״.
רביד צנעני איבד את אחיו, תובל, לוחם שיריון שנהרג מפגיעת נ״ט בלחימה בעזה ב-4 לדצמבר 2023. הוא שיתף בכאב: ״הרבה מהאחים השכולים מתמודדים עם תסמיני פוסט טראומה. אנחנו סוחבים את ההורים שלנו, לא מחזיקים רק את עצמנו. ביום שבו איבדתי את אחי אמא שלי צרחה שהיא רוצה את הבן שלה ואבא שלי התעלף. הייתי צריך לנחם ולהרגיע את אמא, ולהזמין לאבא אמבולנס אחרי שקרס. לא יכולתי לבכות ולהתאבל, שמתי את האבל שלי בצד - ונשאתי את הכאב של כולם״.
לפני המלחמה עבד רביד כאיש מכירות וכברמן, אך הפסיק להתפרנס מאז שאיבד את אחיו. ״אנשים מסתכלים עליני כאח שכול וחושבים שהכאב כולו שייך להורים בלבד. אומרים לי, 'אתה צעיר, אתה תתקדם', אבל זה לא המצב. אני זיהיתי את אחי אחרי שנהרג, קברתי אותו במו ידיי, שמתי אותו באדמה. תחקרתי את האירוע שבו הוא נפל והגשתי את הממצאים לצבא. מאז אני עוסק רק בהנצחה שלו. בלעדיי הוא היה נשכח והופך למספר נוסף״, אמר.
עוד שיתף רביד כי ניסה כמה פעמים לחזור לעבודתו, אך נאלץ לעזוב שוב. ״הכאב שלנו כל כך שקוף. אנשים מצפים ממך לקום ולעשות את הבלתי אפשרי - לחזור לחיים כאילו כלום לא קרה. אחרי ה-30 של אחי הלכתי בבוקר לעבודה, הגעתי ובכיתי עד שלא יכולתי יותר. כל בוקר הגעתי וניסיתי לעבוד, אבל בסוף מצאתי עצמי יושב על הכיסא ובוכה. לפעמים הכרחתי את עצמי לנגב את הפנים, כשלקוחות ניגשו אליי ושאלו לשלומי, אבל לא הצלחתי לומר להם שאחי נהרג. אני חי מיום ליום, לא יודע איך מחר אשרוד כלכלית. מה שאנחנו מקבלים היום מהמדינה זו בדיחה, תמיכה שלא עוזרת לנו באמת״.
"קשה לשאת את השכול ולשוב לעבודה"
לפני כחודש התגבשה קבוצה של אחים ואחיות שכולים ממלחמת חרבות ברזל והפיצו עצומה שדורשת מהמדינה הכרה נרחבת באחים שכולים. ״עבור המדינה, אין דבר כזה אח שכול. יש אלמנות, יש הורים שכולים, יש יתומים. אנחנו, במעגל קרבה ראשון לאחים, גדלים איתם - אבל לא מוכרים. 20 שנים חייתי עם אחי באותו החדר, ואחרי שאיבדתי אותו אין לי את הזכויות המינימליות. אפילו בוועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל שהתכנסה בספטמבר לדון במעטפת והכרה בבני משפחה של חללי צה"ל, לא זימנו אחים שכולים. גם זכות פעוטה שיכולה להקל, כמו הטבה בארנונה, אנחנו לא זכאים לה. אנחנו שקופים״.
דניאל צ'יטיז איבד את אחיו סרן ירון ז״ל, סגן מפקד פלוגה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, כשנהרג בקרב ברצועה ב-26 בדצמבר 2023. ״העולם שוכח שלא רק איבדתי את אח שלי - שבמקרה שלי היה קרוב מאוד אליי וכשהיה ילד הייתי כמו אבא שלו - צריך לטפל בהורים אחרי אירוע כזה. אני צריך לעבוד על ההנצחה ותוך כדי לשמר את העבודה וכמובן את המשפחה שלי בתור אדם נשוי ואב ל-3 ילדים. כל זה, עם אפס תמיכה מהמדינה״, סיפר דניאל.
יו"ר יד לבנים, אלי טהר, מסר: "כמי שמלווה יום-יום את ההורים, האחים והאחיות, אני יודע עד כמה קשה לשאת את המשא הכבד של השכול לצד הצורך לשוב לשגרה ולמעגל העבודה. הנתון ש-34% מבני המשפחות לא מצליחים לחזור לעבודה הוא בלתי נתפס. זוהי קריאת השכמה לפני שיהיה מאוחר מדי. מנכ"ל הארגון מושיק אביב אמר כי "ממצאי המחקר המטלטלים מחייבים את משרדי הממשלה, הכנסת והביטוח הלאומי לפעול יחד ולבנות מענה יסודי ומקיף. במיוחד יש לטפל באוכלוסיית האחיות והאחים השכולים, קבוצה שקופה שאינה זוכה להכרה. מחקר הגישוש של יד לבנים נועד לסלול דרך של אחריות לאומית והכרה עמוקה בחוב המוסרי שכולנו חבים למשפחות".
