במהלך השנים האחרונות, משהו מוזר אבל גם מאוד מובן קורה לארנק שלנו. אם בעבר היה ברור שצריך לקנות מכונית, ספה טובה או שעון מכובד, היום ההוצאה נוטה דווקא למקומות אחרים. פתאום סדנת בישול איטלקית, קפיצה ספונטנית לליסבון או לילה בפסטיבל יין במדבר נראים כמו הוצאה סבירה לגמרי. למה זה קורה?
זה לא רק שינוי בצריכה – זו תזוזה פסיכולוגית עמוקה. חיפוש קצר ברשתות החברתיות, שיחה עם צעירים או ביקור בקניון מספרים את אותו הסיפור: אנחנו מעדיפים לאסוף רגעים ולא רהיטים. אבל האם זה סימן חיובי? או אולי תמרור אזהרה שמסמן בעיה עמוקה יותר? כמו תמיד, התשובה מורכבת.
הצד החיובי: החוויות עושות לנו טוב
החדשות הטובות הן שהחוויות באמת טובות לנו. מחקרים רבים, כולל כאלה שערכתי בעצמי, מראים שחוויות יוצרות יותר אושר לאורך זמן מאשר קניית חפצים. למה? קודם כל, בגלל מה שאנחנו מכנים “הסתגלות הדונית” – הנטייה שלנו להתרגל לדברים חדשים. כשרוכשים טלפון חדש, הוא מרגש ליום-יומיים, ואז פשוט הופך לעוד טלפון. לעומת זאת, חוויה - גם אם לא הייתה מושלמת - נשארת איתנו. חופשה שהסתבכה או הופעה רועשת במיוחד הופכות לסיפורים, לזיכרונות, למשהו שממשיך ללוות אותנו.
חוויות ייחודיות יותר, ולכן קשה להשוות אותן לאחרות. אם קניתי מכונית והחבר שלי קנה אחת טובה יותר, אני עלול להתבאס. אבל אם טיילתי בגאורגיה והוא היה באיסלנד – אין כאן תחרות
אבל זה יותר מזה. חוויות ייחודיות יותר, ולכן קשה להשוות אותן לאחרות. אם קניתי מכונית והחבר שלי קנה אחת טובה יותר, אני עלול להתבאס. אבל אם טיילתי בגאורגיה והוא היה באיסלנד – אין כאן תחרות. החוויה היא שלי. היא משקפת אותי, לא רק את כרטיס האשראי שלי.
חוויות גם מציעות לנו שלוש רמות של ערך: הציפייה לקראת, ההנאה במהלך, והזיכרון שבא אחר כך. הן ממשיכות לעבוד בשבילנו הרבה אחרי שהן נגמרו.
הצד העוד יותר טוב: מי אנחנו בכלל?
יש עוד סיבה עמוקה לכך שחוויות מושכות אותנו: הן הופכות לחלק מהזהות שלנו. אדם לא מוגדר על פי הכורסא שבביתו, אלא על פי הסיפורים שהוא מספר. חפצים הם חיצוניים. חוויות נכנסות פנימה.
כשלומדים לצלול, משתתפים בפרויקט התנדבות או מטיילים לבד בפעם הראשונה – משהו משתנה. אלו לא רק רגעים יפים, אלו רגעים שמעצבים אותנו. בעידן שבו הזהות שלנו הופכת למשהו גמיש, מתפתח, ולפעמים גם קצת מבולבל – החוויות עוזרות לנו להבין מי אנחנו. ובמיוחד בדור הצעיר יותר, שמבקש לבנות חיים לפי ערכים אישיים ולא לפי תבניות ישנות, החוויות מציעות דרך להרגיש מיוחדים, אמיתיים, ובקשר עם העולם.
והצד הפחות נעים: למה בכלל אין לנו ספה?
אז כן, יש הרבה מה לשבח – אבל גם לא מעט מה לדאוג. כי לא כל מי שבוחר בחוויות עושה זאת ממקום של חופש. רבים פשוט מרגישים שאין להם ברירה.
מחירי הדיור מרקיעים שחקים. עבור צעירים רבים, החלום על דירה בבעלותם כבר לא נראה רלוונטי. במקום לשלם משכנתא – הם משלמים שכר דירה, ולא בטוח שיישאר להם הרבה מעבר לזה. במצב כזה, ברור שהשקעה בחפצים – רהיטים, מכשירי חשמל, אפילו מכונית – נראית פחות הגיונית. למה לקנות שולחן פינת אוכל אם תצטרך לעבור שוב בעוד שנה?
אבל זו לא רק שאלה כלכלית – זו גם תגובה פסיכולוגית. כשאין אופק ברור, מתרחש מה שאנחנו מכנים “קיצור טווח הזמן הפסיכולוגי”. במקום לחשוב על פנסיה, חושבים על הסופ”ש הקרוב. במקום לחסוך, מבקשים להרגיש משהו עכשיו. והחוויה, לפחות לרגע, נותנת תחושת שליטה, משמעות וסיפוק. היא סוג של פיצוי פסיכולוגי על כך שהמבנים הישנים – בית, ביטחון תעסוקתי, חסכונות – נעלמים.
זו גם הסיבה לכך שחוויות פחות חשופות להשוואה מעמדית. קל לראות מי גר בפנטהאוז ומי לא. אבל אי אפשר באמת למדוד מה משמעותה של חופשה בטבע או שיחה מרגשת בליל קיץ. כשאין נכסים, לפחות יש רגעים.
חוויות הן מדהימות, אבל הן לא תחליף מלא ליציבות. הן לא בונות הון, לא יוצרות רשת ביטחון כלכלית, ולא תמיד נשארות איתנו כשמשהו משתבש
ועדיין, חשוב להיזהר. חוויות הן מדהימות, אבל הן לא תחליף מלא ליציבות. הן לא בונות הון, לא יוצרות רשת ביטחון כלכלית, ולא תמיד נשארות איתנו כשמשהו משתבש. חיים של חוויה מתמדת עלולים להיות גם חיים של עייפות, חוסר שורש, ואפילו בדידות.
המעבר מקניית חפצים לקניית חוויות הוא גם סיפור יפה וגם סימן אזהרה. הוא מספר על כך שאנחנו מחפשים משמעות, קשר ואותנטיות – וזה בהחלט משהו שכדאי לעודד. אבל הוא גם משקף עולם שבו מבני היציבות נשחקים, והצעירים במיוחד מוצאים את עצמם בלי אופק ברור. האתגר שלנו כחברה הוא להכיר בשני הצדדים: לא רק לחגוג את החוויה, אלא גם לשאול איך יוצרים תנאים שבהם אנשים יכולים גם לחיות חוויות משמעותיות – וגם לבנות בסיס יציב מתחת לרגליים שלהם. ואולי, אם נעשה את זה נכון, נוכל לבחור בחוויה – לא כבריחה מהעולם, אלא כחלק מעולם שיש בו מקום גם לזיכרונות וגם לקירות תומכים.
