בתחילת דרכה כמדריכה בהוסטל לאסירות משוחררות, טליה (שם בדוי) היתה פוגשת מדי פעם נשים שהכירה מהכלא. הן עדיין היו נתונות תחת פיקוח כאסירות ברישיון, היא כבר היתה חלק מהסגל. כמעט חמש שנים ישבה טליה (29) במאסר שנגזר עליה באשמת הריגה שביצעה כשהייתה נערה, על רקע נסיבות חיים קשות מאוד. אחרי תקופת שיקום של קרוב לשנה בהוסטל, ועוד כשנתיים שבמהלכן עבדה במפעל ושמרה על קשר קרוב עם הצוות הטיפולי במקום, הוצע לה לחזור לשם - הפעם כמדריכה. "הופתעתי מזה", היא מודה, "שאלתי את עצמי אם יש בכלל מה ללמוד ממני, אם יש לי כוח לעזור לאחרות".
לא היה פשוט לעבור מסטטוס האסירה המשוחררת לתפקיד המדריכה המלווה אסירות אחרות. ״הרגשתי את ההתנגדות מצידן״, אומרת טליה. ״זה היה קשה, כי הן לא קיבלו ממני שום סמכות, אבל החלטתי שאסור לי לוותר. אמרתי לעצמי: היום זה קורה לי בהוסטל - מחר זה יכול לקרות לי במקום אחר. ידעתי שזה משהו שאני צריכה להתמודד איתו״.
היום, שש שנים לאחר שהחלה לעבוד בהוסטל ״פעימות״, מרכז טיפולי יחיד מסוגו בישראל לאסירות משוחררות, טליה עדיין שואלת את עצמה הרבה שאלות, ועדיין נושאת את עברה. את הילדות הקשה שעברה עליה בין מסגרות לנערות בסיכון, את המאסר שאליו נכנסה כקטינה והשתחררה כאדם בוגר (״אבל בתחושות שלי הייתי עדיין בת 13״), ואת הניסיון לבנות חיים חדשים ועצמאיים (״לא ידעתי מה זה לעבוד, בחיים שלי לא עבדתי קודם״). אבל היא גם בטוחה יותר ביכולת שלה לעזור לנשים אחרות שהשתחררו מהכלא, ועדיין עושות את צעדיהן הראשונים בעולם שמחוצה לו. ״היום אני יודעת שיש לי מה להציע, ויש מה לקחת ממני״, היא אומרת.
השיחה עם טליה מתקיימת בסלון המואר והמבהיק בהוסטל, שמפעילה הרשות לשיקום האסיר (רש״א). כמו אסירים גברים, גם אסירות ששוחררו על תנאי לפני תום תקופת מאסרן, אחרי שוועדת השחרורים קבעה שהן עומדות בתנאים לכך, יחויבו בטיפול עד תום תקופת המאסר הרשמית שלהן. אך בעוד שהאסירים המשוחררים מנותבים בין שלל מסגרות שיקומיות - לפי גיל, מקום המגורים וסוג העבירה - הנשים המשוחררות יגיעו לווילה שבמרכז הארץ ללא הבדל גיל, עבירה או מקום מגורים.זה קודם כל עניין של מספרים: נשים הן 2% בלבד מכלל 6,000 האסירים המשתחררים מדי שנה מבתי הכלא.
עבירות הישרדות
המספר קטן, אך הקשיים גדולים. מחקרים לאורך השנים מראים כי רוב הנשים שהגיעו לכלא סבלו בילדותן ובבגרותן מהתעללות, ובפרט התעללות מינית. רבות מהן מגיעות מרקע של זנות. לא פעם הן סובלות מהפרעות נפשיות בשיעור גבוה בהרבה מהממוצע באוכלוסייה. ״אלה נשים שסבלו מאוד במהלך חייהן״, אומרת ארנת אורמיאן-רבינו, מנהלת ההוסטל. ״נשים שמגיעות לכלא הן בבחינת תמונת ראי קיצונית של מצבן של נשים בחברה״.
אחת הנגזרות מהמצב הזה היא שיכולת ההשתכרות שלהן בדרך כלל נמוכה בהרבה מזו של הגברים. ״הן מגיעות לכאן הרבה פעמים בלי כלום״, היא אומרת.
רובן המוחלט של האסירות מגיעות לכלא כאימהות - מצב שמוסיף עוד מורכבות לקושי המובנה. ״גם אם היא הייתה קודם בזוגיות, הרבה פעמים אחרי שהיא נכנסה למאסר הגבר עשה ׳ויברח׳ והיא נותרת מאוד לבד בעולם. זה השלב שבו אם הבית לא היה כבר מפורק, הוא יתפרק״, אומרת אורמיאן-רבינו. מלבד הקושי שנגזר מהנתק מהילדים בתקופת המאסר, ישנו גם המבט השיפוטי מהסביבה. "כשאישה עוברת על החוק, מבחינת החברה היא חוטאת גם לתפקידים המסורתיים שהועידו לה. יש המון רגשות של כעס ובושה סביב הדבר הזה".
אורמיאן-רבינו אומרת כי נשים שעברו על החוק עשו זאת לא פעם מתוך מצוקה אדירה. ״עבירות הישרדות״, היא קוראת לזה. לעיתים הן עושות זאת כדי להגן על אדם אחר. לדבריה, גם נשים שרצחו, ״רצחו לרוב את מי שהתעלל בהן. לא שזה בסדר, אבל זה מסביר משהו על המעשה״.
מי שביצעו עבירות מרמה, בדרך כלל עשו זאת על מנת לחפות או לסייע לקרוב משפחה. בתודעה הציבורית נחרת במיוחד המקרה של אתי אלון, שמעלה בכספי הבנק למסחר. בעבירות סמים, ״בדרך כלל הנשים הן מי שפעלו עבור הסוחרים, לא סחרו בעצמן ולא ספרו את הכסף", אומרת אורמיאן-רבינו. "נשים שמגיעות לרחוב הן באמת בתחתית שרשרת המזון האנושית״. למעשה, חלק מהנשים בהוסטל חיו כמעט כל חייהן ברחוב, כך שהן מגיעות אליו ללא מיומניות חיים בסיסיות - כמו מה זה רב-קו, או איך מפעילים טלפון חכם.
יש לציין שפרופיל העברייניות משתנה עם השנים. ״כשהתחלתי לעבוד כאן, האוכלוסייה הייתה בעיקר של נשים מכורות לסמים במעגל הזנות״, אומרת אורמיאן-רבינו. זו עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, אבל עם השנים נוספו עוד עבירות ומאפיינים: יותר עבירות מרמה, ובשנים האחרונות גם יותר ויותר גננות שהורשעו בעבירות התעללות בילדים. ויש גם אלימות, ואפילו אלימות במשפחה. קשת של עבירות ומאפיינים. ״האתגר שלנו הוא לתת מענה לכולן״.
"אין כאן נסיכות"
אירנה מדברת בשקט, כמעט בלחישה. היא מספרת על העלייה לארץ, על הפנייה הלא נכונה שלקחה שהובילה אותה להתמכרות לסמים, ועל ניסיונות הגמילה שכשלו. על הגניבות שהחלו לטובת רכישת הסמים, והפכו להתמכרות בפני עצמה. על המאסרים החוזרים והמשפחה שהפנתה לה עורף. על בנה שהועבר לאומנת קרובים, ושאותו כמעט שלא ראתה בתקופה שבה יצאה ונכנסה מהכלא. ״את לא חושבת על זה יותר מדי״, היא אומרת, ״במצבים האלה את חושבת רק על הסמים״.
"סטודנטיות מבקשות שלא נגיד מה העבירות. אבל כל העניין הוא לדעת אותן". אחת הדיירות בהוסטל
(צילום: מוטי קמחי)
סיפורה של אירנה משקף בקליפת אגוז את הטרגדיה של רבות מהאסירות לשעבר: מצוקה שהובילה להתמכרות, מחלות נפש שלא טופלו והחמירו, נתק מהילדים ומהמשפחה כולה, ומאסרים חוזרים - פשוט מפני שלא היה לה מקום אחר ללכת אליו.
היום, לאחר תקופה ב״פעימות״, היא מרגישה שהיא מתחילה לבנות את חייה. בזהירות רבה, בצעדים קטנים: סגירת חובות, טיפול בשיניים וגם בגוף שנפגע כתוצאה משנים של שימוש. ״התחלתי שוב להרגיש שאני אישה״, היא אומרת. בהדרגה, היא גם בונה מחדש את קשריה עם בנה.
בין כ-50 המטופלות יש מי שנשפטו על רצח והריגה, על עבירות מרמה ורכוש. העבירות חמורות, חלקן מאוד. אך בצוות מנסים לראות גם את התמונה הגדולה - את מה שהוביל לעבירה. לא בשביל להתעלם מהמעשה, אלא על מנת להבין מה הוביל אליו וכיצד לצאת למסלול חדש. זו המורכבות שמאפיינת את העיסוק בשיקום האסירות: לזכור את העבר ואת ההעבירה, אבל גם להתבונן אל העתיד. למסתכל מהצד זו עלולה להיראות כסתירה: איך אפשר לדמיין עתיד עבור מי שגנבו, מעלו בכספים, הכו ילדים או אפילו הרגו?
״הרבה פעמים, כשמגיעות לכאן סטודנטיות למקצועות טיפוליים, הן אומרות: ׳אבל אל תגידי לנו מה העבירות, שיהיה לנו דף חלק״, אומרת העובדת הסוציאלית עליזה ניסן-רוזן. ״אבל כל העניין הוא לדעת מה האישה עשתה, לדבר על זה, ובמקביל מלהצליח לראות גם עוד חלקים. לראות את הילדה שאף אחד לא רצה״.
״אנחנו יודעות עם מי אנחנו עובדות, אין כאן נסיכות, כן?״, מוסיפה אורמיאן-רבינו, ובאותה נשימה היא מוסיפה: ״העבירה לא מגדירה את האישה, אבל היא יכולה לשפוך אור על המאפיינים שלה, על מה שעבר עליה. זו המורכבות של החיים״.
שיקום, דווקא מהמקום האגואיסטי
העולם שמחוץ להוסטל מתקשה לקבל את המורכבות הזאת. בהוסטל הנשים, בשונה מהמסגרות לגברים, התפיסה היא שהחודשים הראשונים מוקדשים לטיפול בלבד - בלי יציאה לעבודה. ״המאסר הוא טראומה כל כך גדולה, וצריך לרכך את המעבר״, מסבירה אורמיאן-רבינו. אצל הנשים, אולי יותר מאשר אצל הגברים, גם הנראות הפיזית משחקת תפקיד. "מגיעות לכאן נשים אחרי שנים מאוד מאוד ארוכות של הזנחה גופנית. אנחנו מנסות להגיע לבסיס שממנו אפשר יהיה לצאת החוצה לעולם״.
לעזור להן להיות אזרחיות טובות. ארנת יחד עם המדריכה מרב רחימוב ואסירה
(צילום: מוטי קמחי)
בשלב הזה הן נתקלות לא פעם בקושי גדול: מחוץ לכותלי ההוסטל אין כמעט מסגרות שמוכנות או מסוגלות לקלוט נשים שנושאות על גבן תיק פלילי, וחלקן עוד מתמודדות עם התמכרות. ״קשה לרתום את המערכות לסייע לנשים האלה״, אומרת אורמיאן-רבינו. לעתים, הרתיעה היא גם בשל הרקע ההתמכרותי שמאפיין רבות מהן. ״ברגע שאישה נופלת לסמים אומרים לה ׳ביי ביי׳״, אומרת ניסן-רוזן.
גם השתלבות בתעסוקה היא אתגר. ״אני מבינה את המעסיקים, ולא שופטת", אומרת ניסן-רוזן. "אבל יש המון פחד שנובע מבורות, נובע מחוסר אמונה ביכולת לעבור שינוי".
״אנשים לא מבינים שגם הם יכולים למצוא את עצמם במקום הזה״, מוסיפה טליה. ״יש אנשים שנפלו לסמים בגיל מבוגר. אתה יכול לנהוג ולדרוס מישהו, ולמצוא את עצמך באותו מקום. לאנשים אין אומץ להסתכל על עצמם ולהבין לאיזה מקומות הם עצמם עלולים להגיע. להיות כאן, בהוסטל, זה בראש ובראשונה להבין שכולנו בני אדם, ובני אדם באופן טבעי טועים. אין מה לעשות".
גם מי שמתקשה לראות כך את הדברים, צריך לדעתו של הצוות לתמוך בשיקם הנשים. ״בית משפט שפט אותן, הן ישבו בכלא. עכשיו מה עושים?״, שואלת אורמיאן-רבינו, ״החברה צריכה להבין שזה אינטרס שלה שנשים וגברים ישתקמו, מהמקום הכי אגואיסטי. הנשים האלה חוזרות לחברה, חוזרות להיות השכנות שלנו - נרצה או לא נרצה. אז בוא נעזור להן לחזור ולהיות אזרחיות טובות".
