בזמן שמרבית אזרחי ישראל מנסים לקיים שגרת חיים תחת מתיחות ביטחונית מתמדת, שתי אוכלוסיות נותרו לחוות את המלחמה במלוא עצימותה: לוחמי המילואים ומשפחותיהם – ותושבי קו העימות בצפון. עבור האחרונים, השגרה היא דילמה יומיומית בלתי אפשרית. בהיעדר החלטת ממשלה על פינוי מסודר בסבבי הלחימה האחרונים, נותרו היישובים חשופים לירי טילים וכטב"מים, לעיתים עם שניות בודדות בלבד להתמגנות. עבור משפחות צעירות, המשמעות היא חיים מתמשכים בתוך המקלטים, כשקולות הפיצוצים הארטילריים הופכים לפסקול הקבוע של הבית.
ההחלטה של קהילות רבות בצפון שלא להתפנות לא נבעה מאדישות לסכנה, אלא דווקא מהטראומה של הפינוי הקודם בתחילת מלחמת "חרבות ברזל". הנתונים אינם משקרים: העיר קריית שמונה, למשל, פונתה ופוזרה בין יותר מ-55 רשויות מקומיות שונות ומעל 300 בתי מלון ומתקנים ברחבי הארץ. כפי שזעק בזמן אמת אלעד קוצ'יקרו, מנכ"ל המתנ"ס בעיר – הפיזור הזה לא היה רק גיאוגרפי; הוא היווה פירוק לגורמים של אטום קהילתי.
כשעיר מתפזרת לעשרות מוקדים, הרציפות החינוכית נקטעת, מערכי התמיכה קורסים והזיקה למקום נפרמת. בפועל, אחוזים גבוהים מהמפונים לא שבו לבתיהם גם לאחר שתקופת הפינוי הרשמית הסתיימה. החיים מחוץ לאזור המאוים חשפו בפניהם אפשרות לקיום יציב ובטוח יותר, הרחק מהצפון המנותק והחשוף. ההיכרות הכואבת עם מחיר הפינוי, לצד אתוס עמוק של "לא נוטשים יישוב" השואב השראה מקרב תל-חי ההיסטורי, הובילו את המועצות האזוריות והקהילות להעדיף הישארות על פני עקירה נוספת. אלא שגם להחלטה הזו יש מחיר פסיכולוגי מדמם.
כאן נחשפת התנגשות חזיתית בין שני ערכים מקודשים: "שלום הילד" מול "החוסן הלאומי". ילדי גבול הצפון ממשיכים לחיות תחת מציאות של אזעקות, פיצוצים ודריכות קיומית יומיומית. המספרים המגיעים ממרכזי החוסן וקואליציית הטראומה בקו העימות חושפים תמונה מבהילה: נרשם זינוק של למעלה מ-300% בפניות של הורים לטיפול בילדיהם, כאשר כ-68% מהילדים שנותרו באזורי הלחימה סובלים מתסמיני חרדה מובהקים, הפרעות שינה קשות, דריכות מתמדת ונסיגה התנהגותית.
מחיר נפשי מצטבר וארוך טווח
שנים של ירי רקטי על עוטף עזה, לצד החיים תחת איומים ביטחוניים בכבישי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, כבר לימדו אותנו שלחשיפה ממושכת למצבי לחימה יש מחיר נפשי מצטבר וארוך טווח, הפוגע בתחושת הביטחון הבסיסית ביותר של הילד. האם אנו רשאים להקריב את בריאות הנפש של ילדינו על מזבח האחיזה בקרקע? מנגד, האם הדרך להגן על הילד היא להפוך אותו לפליט בארצו, השוכן חודשים ארוכים בלובי של בית מלון ללא מסגרת יציבה? האם איננו מחליפים טראומה של אזעקה בטראומה של עקירה?
הדילמה המוסרית הזו ליוותה את החברה הישראלית עוד מראשיתה. במהלך מלחמת העצמאות התקיים "מבצע תינוק", במסגרתו פונו ילדי קיבוץ ניצנים יחד עם האימהות והמטפלות תחת אש הפלישה המצרית במאי 1948, בעוד חברות המשק הלוחמות נשארו להגן על הקו. כך קרה באותם הימים גם בגוש עציון, ממנו פונו הנשים והילדים לירושלים ימים ספורים לפני הקרב האחרון והטבח הקשה. אלא שאז, הפינוי נתפס כפעולה טקטית ונקודתית – "אוורור" שנועד לאפשר למגינים להחזיק בקו המלחמה מבלי שהילדים יהיו נטל מבצעי. היום, הפינוי הפך לאסטרטגיית נסיגה אזרחית גורפת המעתיקה את הגבול דרומה.
תירא-אל כהןבתוך המציאות הזו, עלתה בצדק דרישה מצד משפחות צעירות לייצר "הפוגות". זהו מודל ביניים במסגרתו משפחות יוכלו לצאת לכמה ימי אוורור מוסדרים בבתי מלון מחוץ לאזור הלחימה, מבלי לפרק לחלוטין את הקהילה ומבלי להיכנס שוב למערבולת של פינוי ארוך טווח.
הדיון על יישובי קו העימות איננו צריך להתנהל עוד במונחים דיכוטומיים של "נשארים או עוזבים". הבית בצפון הוא המבצר האחרון של הריבונות הישראלית, ואם הילדים לא יהיו שם – בסופו של דבר גם המדינה לא תהיה שם. הגיעה השעה שהממשלה תפסיק לנהל את הפינוי, ותתחיל להשקיע בחוסן הקהילתי ובמודלים של הפוגה באותה רצינות ובאותם תקציבים שהיא משקיעה בכיפת ברזל. רק כך נגן בו-זמנית גם על חומת המגן האנושית של ישראל – וגם על הילדים שחיים בתוכה.
תירא אל כהן היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
