בספרו ״האדם מחפש משמעות״, ויקטור פרנקל כתב: ״אדם שהיה נתון זמן רב כל כך למועקה נפשית כה כבירה, ודאי שרוי בסכנה כלשהי לאחר שחרורו, בפרט אם השחרור ממועקה זו בא פתאום״. את המסלול המעגלי הזה, של מועקה ושחרור וסכנה, יובל, מיכאל ומשה מבינים היטב. בעצם, הם חיים אותו.
7 צפייה בגלריה
יובל דנציג, מיכאל לוי, משה ליימברג
יובל דנציג, מיכאל לוי, משה ליימברג
״אי אפשר להסביר את החיבור העמוק הזה״.יובל דנציג, מיכאל לוי ומשה ליימברג
(אלבום פרטי)
עם מיכאל לוי (42), מגני תקווה, אח של אור לוי, יובל דנציג (43) מבאר שבע, הבן של אלכס דנציג ז״ל, ומשה ליימברג (61) מירושלים, אביה של מיאה ובן זוגה של גבריאלה שנחטפו ושוחררו בנובמבר 2023, אני קובעת שיחה משותפת. ביוזמת יובל, אנחנו מתכננים לדבר על ״היום שאחרי״, ועל החברות הקרובה שנרקמה בין השלושה, כמעט מיד אחרי אסון 7 באוקטובר.
בשיחות הרבות שיהיו מאז, אשמע את קולו של מיכאל, הדמות החזקה, היציבה והעוצמתית, נסדק כשהוא מספר על הקושי לחזור לעצמו, על הדאגה לילדות, על רגשות האשמה. אראה את משה, מלא הביטחון, הציני והשנון, מנגב את הדמעות כשהוא מספר על החרדות, על הסיוטים בלילה ועל האתגר בכל יציאה מהבית. אקשיב ליובל, הרהוט והכן, בעל הידע והתובנות, נשבר כשהוא מספר על הגעגועים לאבא, על תחושות האובדן והפספוס שלא מרפות. שלושתם יספרו על ההקלה העצומה שבאה עם האהובים שחזרו הביתה. אבל בכנות ובאומץ, לראשונה, הם גם ייתנו מקום לעצמם.
7 צפייה בגלריה
האיחוד המרגש של אור לוי עם הוריו ואחיו
האיחוד המרגש של אור לוי עם הוריו ואחיו
אור ומיכאל לוי, אחרי השחרור. ״כל העולם אומר לך איזה כיף ואיזה אושר, ואתה מרגיש כל כך לבד״
(צילום: דובר צה"ל)
עכשיו, אחרי שהמצלמות כבו, והמיקרופונים השתתקו, ונראה שהעולם המשיך הלאה, הם נשארו יחד להתמודד לבד עם מה שלא הפסיק, ובמובנים מסוימים התחיל אחרי שהקרובים שלהם חזרו הביתה: הטראומה. הפחדים והחרדות. הדיכאון. הסיוטים. השברים המנופצים של החיים שהשתנו ללא היכר, אלה שלעולם כבר לא יהיו אותו דבר. וזה לא שהם לא מנסים. הם מנסים לתפקד בעבודה, מנסים לעזור לילדים בבית שמתעוררים בלילות מסיוטים, מנסים לשמור על הקשר עם החברים, שלא תמיד מבינים. מנסים. אבל הגוף והנפש לא שוכחים.
״אור חזר, הדבר שכל כך רצית ונלחמת עליו קרה, ואתה הכי שמח בעולם. אבל באותו זמן, בפנים אתה מת״, אומר מיכאל, אח של אור, הגיס של עינב ז״ל שנרצחה במיגונית המוות, דוד של אלמוג הקטן, בנם של עינב ואור שלקח תחת חסותו בימי השבי. ״שום דבר לא חזר להיות מה שהיה. אתה לא ישן, לא אוכל. כל מי שסביבך עדיין מתמודד עם המשבר. לצד האושר שאור בבית, הטראומה הציפה אותי רק אחרי שהוא חזר״.
בחרת במילה קשה, ״מת״. כי ברגע הזה בעצם החיים ניצחו. ״נכון, הם ניצחו. אנחנו ניצחנו. אבל הריקנות שמגיעה עם זה, הטלטלה, היא מטורפת. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, ואין לך עם מי לדבר כי אף אחד לא מבין מה יש לך ומאיפה זה בא. אח שלך הרי חזר והכול בסדר, והמעגל לכאורה נסגר. זה כל כך לא ככה״.
יובל: ״אני שונא את המילים ׳סגירת מעגל׳. נוצרה תפיסה שלפיה משפחות שהחטוף שלהן חזר בחיים, ממשיכות במסע, מטפלות בו ומשקמות אותו, ומשפחות שכולות כמונו, בעצם סיימו. זהו, אבא שלי בקבר, מחר בבוקר אני יכול לחזור לעבודה, החיים ממשיכים. זה פשוט לא המצב. אחרי כל מה שעברנו, הפכנו מסטטוס של משפחה של נפגע פעולות איבה – לנפגעי פעולות איבה בעצמנו״.
משה: ״אני מסכים עם כל מילה. אני ידעתי שכשהבנות יחזרו הביתה, יתחיל המסע האמיתי לנסות לחזור לקורטוב של חיים נורמליים. אנחנו לא שם, ולדעתי לעולם לא נגיע לשם״.
7 צפייה בגלריה
מיכאל לוי, יובל דנציג, משה ליימברג משפחות חטופים
מיכאל לוי, יובל דנציג, משה ליימברג משפחות חטופים
מימין: מיכאל, יובל ומשה. ״שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם״
(צילום: יריב כץ, אביגיל עוזי, אלבום פרטי)

ערבות הגורל

כבר כמעט שנתיים שהשלישייה הזו מחוברת בקשרי גורל, חברות וערבות. מיכאל ומשה נפגשו במטה מאבק משפחות החטופים, ימים אחרי האסון, שם חיברו ביניהם לריאיון משותף. זמן קצר לאחר מכן הם נפגשו שוב במשלחת משפחות לרומא, שאליה גם יובל הצטרף. מאז, הם יחד. נפגשים, מדברים, נוסעים, מחזקים.
מיכאל: ״כשאנחנו יחד, זה אחד המקומות היחידים שבהם אתה מרגיש נורמלי. לך תסביר למישהו שאתה יושב איתו והכול שמח ובסדר, ופתאום אתה עצוב. כל העולם אומר לך איזה כיף ואיזה אושר, ואתה מרגיש כל כך לבד״.
יובל: ״אי-אפשר להסביר את החיבור העמוק הזה. אנחנו מדברים שעות, על הדברים הכי עמוקים ואישיים, תומכים ומבינים. כשצריך, אנחנו גם בועטים ומעירים. כמו שמיכאל הציב בפניי מראה ואמר, ׳לך לטיפול׳. אנחנו מקשיבים אחד לשני. ראינו זה את זה במצבים הכי קשים ויוצאי הדופן שהמציאות הזאת זימנה לנו.
״בסוף, כשאנחנו צריכים אוזן קשבת, זה רק בפורומים האלה. אתה יושב עם חברים שלך, אפילו שהם מאוד טובים, וליוו אותך בתקופת המאבק, והם לא תמיד מבינים אותך. הם מנסים, אבל הם לא יכולים. אנשים ממשיכים הלאה. אני לא יודע מתי, ואם בכלל, אנחנו נמשיך הלאה״.
״כשאנחנו יחד, זה אחד המקומות היחידים שבהם אתה מרגיש נורמלי. לך תסביר למישהו שאתה יושב איתו והכול לכאורה שמח ובסדר, ואח שלי חזר – ופתאום אתה עצוב. כל העולם אומר לך איזה כיף ואיזה אושר, ואתה מרגיש כל כך לבד״
מיכאל: ״בשבוע הראשון אחרי שאור חזר, כל מי שפגשתי היה מאושר, ׳איזה כיף לך ואיזה מדהים׳, ומצד אחד אתה מאושר, ומצד שני אתה שבור. ואי-אפשר להגיד שאתה לא שמח, כי מה לא בסדר בך? ביום השני או השלישי התעוררתי בבוקר, ושאלתי, רגע מה אני עושה עכשיו? לא זכרתי מה זה לחיות לפני שהכול קרה, עד היום אני לא זוכר. אני מנסה להבין, למצוא את עצמי. אף אחד מאיתנו לא ישן, לא אוכל רגיל, לא חזר לחיי חברה רגילים. אני חזרתי לעבודה כי רציתי להיות נורמלי כמו כולם, וקשה או לא קשה, אני אעשה את זה. ושלא נדבר על החשבונות שמחכים לתשלום. אז אתה לכאורה ממשיך, אבל אתה לא״.
משה: ״אתם יודעים, לפעמים גבריאלה הולכת מהסלון אל המטבח, הולכת ונעלמת, ואני חושב, הן כאן באמת? אולי לא? החרדות והפחדים מציפים, מה היה עלול לקרות להן? מה היו עלולים לעשות למיאה שנחטפה בת 17? זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי״.
משבר האמון בהכול ובכולם נכנס עמוק ללב, והביתה. ״כן. אני לא בוטח באף אחד, בשום דבר, מוצף חרדות. קשה לי לצאת מהבית ואני מכריח את עצמי. רצים לי סרטים בראש כל הזמן, ואין שינה בלילה, ואם יש אז החלומות אינטנסיביים, כאילו מישהו הגביר בהם את הווליום. בכל לילה אני מתפלל שהזריחה תגיע. זה גם מתחבר לטראומות קודמות שלנו, זה בליל, וזה נורא.
״עד היום אני במערבולת, במרכז הסערה. תקוע בשתי גרסאות של מציאות - באחת הן חזרו, ובשנייה לא. זה הבהוב תפיסתי, אתה כל הזמן שואל, ׳מה אם׳. ההפגזות שהיו עלולות לפגוע בהן, החלאות בעזה שיכלו לאבד את העשתונות. זו מהות הטרור, זה הניצחון שלהם - הם הורידו לנו את הביטחון. בזמן השבי, המחבל אמר לקלרה, גיסתי – ׳אל תחזרי הביתה, לניר יצחק. בעוד שנתיים נגיע ונעשה את זה שוב׳. עצם הכוונה מספיקה״.
7 צפייה בגלריה
משה ליימברג מיאה גבריאלה
משה ליימברג מיאה גבריאלה
״הן כאן באמת? אולי לא?״ | מיאה, גבריאלה ומשה ליימברג
(צילום: אייל בין עייש)
מיכאל: ״יש לי ילדה בת 11 ותאומות בנות שמונה. מאז 7 באוקטובר, לאחת מהן יש קושי בהתפתחות, נוצר ביניהן ממש פער פיזי, בגובה ובמשקל. כל אחת מתמודדת עם פחדים, עם סיוטים בלילה, חששות מחטיפה. הן שואלות מה אם זה יקרה שוב. אף אחד לא חושב על הדברים האלה. מבחינת המדינה, אולי גם בציבור, הן לא צד באירוע. הרי חזרו, איזה כיף לכם, חגיגות״.
״אני לא בוטח באף אחד, בשום דבר, מוצף חרדות. קשה לי לצאת מהבית ואני מכריח את עצמי. רצים לי סרטים בראש כל הזמן, ואין שינה בלילה, ואם יש אז החלומות אינטנסיביים, כאילו מישהו הגביר בהם את הווליום. בכל לילה אני מתפלל שהזריחה תגיע״
יובל: ״התא המשפחתי הוא חלק מהעניין. מבחינת המדינה, ב-8 באוקטובר בנות הזוג חוזרות לעבוד, הילדים חוזרים למסגרות החינוך, ובסדר, אתה רץ להציל את היקר שלך. זה לא יכול להיות ככה, אחרת לא תוכל לעבור את זה. אם התא המשפחתי לא חזק, אתה קורס, כי הרי אתה קורס 100 פעם והם צריכים להרים אותך. אבל, מתייחסים אלינו כאל מי שהמשיכו הלאה״.
מיכאל: ״כשאור היה בשבי אמרו לי כל הזמן כמה שאני גיבור וחזק והייתי מתעצבן, כי בלילה טוב אתה ישן אולי שעתיים. אתה יורד הרבה במשקל, אתה לא אבא טוב, לא בן זוג טוב, לא בן טוב. בתחושה שלך, אתה לא מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך, בטח לא להחזיר אותו הביתה. אתה צריך בכל בוקר לגרד את עצמך מהמיטה ולשכנע את עצמך שהיום הוא יחזור, אפילו שאתה יודע שאתה משקר״.
וכשהוא חוזר? ״הוא חוזר, וזה נגמר בבום. ממרוץ של 500 קמ״ש אתה עוצר, נכנס בקיר. עד אז הקרבת את עצמך, את החיים שלך, את העבודה שלך. מבחירה, אבל הקרבת. וזה מחיר שממשיכים לשלם עד היום, ואת זה אף אחד מבחוץ לא מבין. זה קטע, מזכירים לי דברים שעשיתי, ואני חושב שזה בכלל לא אני. אני רואה את עצמי בעיתון, ולא מזהה אותי. אני חושב, ׳איזה מסכנים האנשים האלה׳, ואז אומר לעצמי, ׳מטומטם, זה אתה׳״.
משה: ״אני מסכים, חוויתי המון מצבים של חוסר הבנה מוחלט כלפי מה שקורה. איך אפשר להסביר שגם כיום, אחרי שאשתי והילדה חזרו, אני עדיין שואל ומתחבט - האם הן באמת חזרו או שזו הזיה, או חלום, ופתאום אתעורר ואמצא את עצמי לבד שוב?״.
7 צפייה בגלריה
 מיאה ליימברג ובלה משתחררות מהשבי
 מיאה ליימברג ובלה משתחררות מהשבי
״שאלתי אותה אם היא מאשימה אותי״. מיאה ובלה בשחרור
7 צפייה בגלריה
יובל דנציג, מיכאל לוי, משה ליימברג
יובל דנציג, מיכאל לוי, משה ליימברג
״עד היום, בסוג של מערבולת״. משה
(צילום: בלהה פרינטה)
מיכאל: ״ומצד שני, אני גם לא אוהב את זה שמתפעלים מאיתנו, אני לא סופרמן, אנחנו לא גיבורים. עשינו את המחויבות שלנו. זה גם לא הוגן שאומרים לי את זה, כי בזמן שאני יצאתי ונפגשתי והתראיינתי, אשתי הילה גידלה לבד שלוש בנות״.
״איך אפשר להסביר שגם היום, אחרי שאשתי והילדה חזרו מהשבי, אני עדיין שואל ומתחבט - האם הן באמת חזרו או שזו הזיה, או חלום, ופתאום אתעורר ואמצא את עצמי לבד שוב?״
מה אתם רוצים לקבל מהמדינה? מה אתם צריכים? משה: ״חשוב לנו שהמשפחות יקבלו את הסיוע שהן זקוקות לו. במשפחה המורחבת שלנו יש לנו שני ילדים קטנים והנושא הזה מאוד השפיע עליהם, הם חייבים לקבל את העזרה המתאימה. מדברים איתנו במונחים של מעגלים, מעגל ראשון, שני וכו׳, אבל כולנו, פשוט כולנו, נפגענו״.
יובל: ״תראי, אני לא הבנתי לאורך השנה הזאת שאני בטראומה, זה נחת עליי בחודשים האחרונים. מסביב לא מבינים מה עובר עליי. זה לא קרה לי בחיים. לאורך השנה הייתי גם פעיל מאוד, לא נחתי, רק חיפשתי את הדבר הבא. אחרי שאבא חזר, שאלתי, מה אני עושה מחר בבוקר? ממישהו שהיה ליד הטראומה, הפכנו לנפגעי הטראומה. אני לא חושב שמישהו מבין את זה.
״אין לי סבלנות לאנשים שלא מבינים, זה לא בכוונה, אבל קשה לי עם זה. עשרה חודשים לא עשיתי שום דבר בעצמי, לא טיפלתי, פגעתי בעצמי בריאותית ונפשית, וכשאבא חזר אמרתי שזה הזמן לטפל גם בעצמי. אבל בשביל לקבל טיפול הייתי צריך לכתת רגליים ולחפש פרוטקציות כדי להגיע למטפל.
״ואני רוצה לשתף בעוד משהו. השבר הכי גדול שלי הוא מצה״ל. הם שיקרו לנו, כי הם לא הגנו על אבא שלי, וגם הסתירו מאיתנו מידע. בחודש מרץ, אחרי החטיפה, יצא סרטון של אבא שלי. עד היום הם מחזיקים אותו ולא מוכנים לשחרר לנו אותו, טוענים שיפגע בביטחון של חטופים אחרים. אני לא מאמין לזה. בסופו של דבר צפיתי בו, וזו הוכחה שאבא שלי היה בחיים אחרי שנחטף. במשך ארבעה חודשים רק הקרובים ביותר במשפחה ידעו על החשש הכבד לחייו, ולא יכולנו להגיד דבר לאיש. כל פעם אמרו לנו שהחששות מתגברים, 50% חשש לחייו, ואז 60% וכן הלאה. אמרנו, אם אתם יודעים משהו, תגידו לנו. אבל הם לא אמרו כלום.
״לפעמים הרגשנו שמתייחסים אלינו כאויב, הם חששו לתת לנו מידע על אבא ושנוציא אותו החוצה – אבל למה שנעשה את זה? בואו, תגידו לנו הכול, אי הוודאות גרועה הרבה יותר. שולחים אותך לחקור חטופים שהיו איתו, אבל אני מסרב לעשות את זה, אני לא רוצה להכאיב לאף אחד. המרוץ הזה אחרי מידע, הוא נוראי. אחד משברי האמון העמוקים״.
7 צפייה בגלריה
אלכס דנציג ז"ל
אלכס דנציג ז"ל
אלכס דנציג ז"ל. ״השבר הכי גדול הוא מצה״ל, ששיקר והסתיר מאיתנו מידע״
(צילום: מטה משפחות החטופים)
מיכאל: ״הדרך היחידה שידעתי לשרוד בה היא לתפקד, מ-7 באוקטובר ב-10:00 בבוקר ועד השנייה שאור חזר, היה מרוץ של 24/7 לעשות כמה שיותר, להתראיין, לדבר ולריב עם מי שצריך, להתעסק בהכול מול כולם. אני הבכור והייתה גם הרבה התמודדות מול ההורים שלי, אבל, נשבעתי להם שאחזיר אותו והאמנתי בזה כל הדרך. כדי להזכיר את זה לעצמי עשיתי קעקוע, Whatever it takes. אתה יודע בכל נשימה שתעשה כל מה שצריך כדי להחזיר אותם, לא משנה כמה לילות לא תישן, על כמה פחדים תתגבר, או כמה אשמה תרגיש״.
״ואז הוא חוזר, וזה נגמר בבום. ממרוץ של 500 קמ״ש אתה עוצר, נכנס בקיר. עד אז הקרבת את עצמך, את החיים שלך, את העבודה שלך. זה מחיר שממשיכים לשלם עד היום, ואת זה אף אחד לא מבין. אני רואה את עצמי בעיתון, ולא מזהה אותי. אני חושב, ׳איזה מסכנים האנשים האלה׳, ואז אומר לעצמי, ׳מטומטם, זה אתה׳״
איפה מרגישים את האשמה הזו? למה? משה: ״כשהן נסעו לקיבוץ, אני הייתי חולה בבית עם שפעת. לכן הן גם לקחו את הכלבה. הן נסעו לבאר שבע, לחגוג יום הולדת לנכדה של קלרה (מרמן, ה״כ). משם הן נסעו לקיבוץ ותכננו לצאת הביתה בשבת בבוקר. ואז קרה מה שקרה. מיאה לא רצתה כל כך להישאר ללילה, אבל אמרתי לה, ׳תקשיבי, לאמא קשה לנהוג הלוך ושוב, אני מבקש שתתחשבי בה׳. מיאה הפקחית והנהדרת אמרה לי, ׳אתה צודק, אני אסע איתה׳. אני אכלתי את עצמי על זה. אחרי שהן חזרו כבר לא יכולתי להתאפק, ושאלתי אותה, ׳אני רוצה לדעת רק דבר אחד, את מאשימה אותי?׳, היא הסתכלה עליי ואמרה, ׳מה פתאום. אני קיבלתי את ההחלטה. זה עליי׳. זה הקל קצת, אבל תמיד אשא את זה איתי״.
מיכאל: ״מעשרות טלפונים ביום שאתה מקבל עם בקשות לריאיונות, לאירועים ולפעילויות, וכולם דורשים לשלומי ולשלום הילדות וההורים, ברגע אחד, אתה הופך להיות כלום. תשומת הלב המלאה מגיעה לאור, ולכל מי שחזר, אין בכלל ספק, מגיע להם הכול. ועדיין, זה שינוי קשה. אני מקבל עכשיו 20 טלפונים ביום מכתבים, או אפילו סתם כשאני הולך ברחוב, והשאלה הראשונה ששואלים אותי היא – מה עם אור? ואז, הוא יסכים להתראיין? הוא יסכים לבוא? זה מדהים שדואגים לו ככה, פשוט הקיצוניות הזו, בין להיות הדבר הכי חשוב בעולם לאנשים, לבין להיות כלום, כי קיבלת את מה שרצית, היא קשה. הרגשות שלך חשובים פחות. הטראומה שלך כאילו נגמרה ביום שהוא חזר. אין רחוק מזה.
״יומיים לפני שאור חזר קיבלתי שיחת טלפון מנציג אחד הגופים שנתן לנו סיוע, ובשיחה נאמר בהתלהבות, ׳אתה יודע שברגע שהוא חוזר, אין לכם יותר זכויות. לא תמיכה כלכלית, לא עזרה רגשית׳. אתה מקבל סכום כלשהו עבור טיפול פסיכולוגי אבל הוא לא מכסה את עלות השעה. אתה זכאי לשיקום תעסוקתי ולמימון של קורס אם אתה רוצה ללמוד משהו חדש. המשפחה, מהרגע הראשון לא קיבלה דבר. בנות הזוג לא נחשבות מעגל ראשון. אבל גם הילדות שלי צריכות תמיכה וטיפול, הן פשוט לא צד מבחינת המדינה״.
יובל: ״גם הילדים שלי, הנכדים של אלכס, לא נחשבים מעגל ראשון. זה סבא שלהם, זה הזוי. בכלל, אנחנו המשפחות השכולות, נחשבות הרבה פחות. אנחנו הכישלון. למיכאל יש ילדים שחוו הכול בבית, אצלי הילדים שלי בקושי ראו אותי, ואם כן אז חוו אבא עצוב. אני רוצה לעזור להם, אבל אני לא יכול כי אף אחד לא תומך בזה. אף אחד גם לא שואל מה אנחנו צריכים. הרחיבו את חוק השבויים והנעדרים מימי גלעד שליט, אבל כאן מדובר באזרחים. הסיפור אחר לגמרי. יש לי אחים שהם ניצולי 7 באוקטובר, כמעט איבדתי גם אותם. כמו שליוו אותנו לפני, צריכים להמשיך ללוות גם אחרי״.
״בואו, תעזרו לנו להתקדם באמת״, מיכאל אומר. ״שבו עם כל משפחה ותבינו מה היא צריכה. והיא צריכה״.
״מעשרות טלפונים ביום שאתה מקבל עם בקשות לריאיונות, לאירועים ולפעילויות, וכולם דורשים לשלומי ולשלום הילדות וההורים, וברגע אחד, אתה הופך להיות כלום. תשומת הלב המלאה מגיעה לכל מי שחזר, אין בכלל ספק, מגיע להם הכול. ועדיין, זה שינוי קשה״

תגובות

ממנהלת החטופים, השבים והנעדרים במשרד ראש הממשלה, נמסר: ״חוק תגמולים למשפחות חטופים מגדיר מיהו בן משפחה של חטוף: הורים, בני זוג, ילדים ואחים. חוק זה מגדיר את זכויות המשפחות וקובע כי בני המשפחה זכאים למענקים רבעוניים לטובת מאמצי השבה. לאחרונה תוקן החוק, והמענק הרבעוני לאחים ולילדים של חטופים הוגדל באופן רטרואקטיבי החל מ-7 באוקטובר. כך כל אח או ילד של חטוף מקבלים 25,500-24,500 שקלים לרבעון, וההורים ובני הזוג מקבלים סכום של 90,000 שקלים לרבעון, הנחלק ביניהם.
״תיקון חקיקה נוסף מעניק זכויות וזכאיות לבני משפחה של חטופים ששבו (הורים, בני זוג, ילדים ואחים) מתוך הבנה שכאשר החטוף שב (בין אם לשיקום ובין אם לקבורה ראויה), משפחתו עדיין זקוקה לליווי, שיקום וסיוע. החוק קובע מעטפת זכויות שיקום ייעודית ל-4-3 שנים, הכוללת מימון טיפולים נפשיים והתערבות רגשית, לרבות סיוע במימון אבחון תעסוקתי-מקצועי, אבחון לקויות למידה ושיעורי הוראה מתקנת. שירותי השיקום כוללים מגוון הטבות רפואיות, בהן סיוע במימון תרופות, התייעצויות עם מומחים, החזרים עבור טיפולי שיניים, נסיעות לצורך טיפולים רפואיים ועוד, וכן סיוע במימון לימודים או הכשרה מקצועית.
״כמו כן, ניתנים הסדרי הלוואות או מענקים לצורך שיקום עסק או הקמת עסק חדש, ובנוסף קיימת אפשרות לפנייה לוועדת חריגים. לצורך מימוש החוק הוקם מרכז שירות משפחות שבים ייעודי בביטוח הלאומי, הפועל להבטחת יישום הזכויות ומיצויי וליווי פרואקטיבי. בהתאם לכך, גם משרד הביטחון מעניק את הסיוע הנקבע בחוק עבור משפחות חיילים וכיתות כוננות. גובה הזכאות לטיפולים נפשיים נגזר מחוקי השיקום, ובני המשפחות של השבים זכאים לרף העליון, כלומר למימון הגבוה ביותר הקבוע בחוק.
״המנהלת ממשיכה ללוות את המשפחות גם ביום שאחרי, ומתכללת את כלל המענים הניתנים על ידי משרדי הבריאות, החינוך, הרווחה, הסיוע המשפטי, ומשרדי ממשלה נוספים. הליווי נעשה באמצעות מנגנון ה"מולקולה", הכולל צוות רב מקצועי המאפשר זיהוי חסמים וצרכים אישיים ומשפחתיים, ונותן מענה מותאם. לצד זאת, המנהלת יוזמת באופן שוטף מפגשים, כנסים, קבוצות מיקוד ואירועים שמטרתם זיהוי צרכים רוחביים והסדרת מענים משלימים.
״כמו כן, הוסדרו מענים טיפוליים ורגשיים בתצורות מגוונות עבור התא המשפחתי המורחב, באמצעות שיתופי פעולה עם משרד הרווחה, קרנות הביטוח הלאומי, המרכז לנפגעי טרור וגופים נוספים, דוגמת תוכנית ׳מעגל משפחתי׳ ותוכנית לטיפולים למעגלים השניים והשלישיים״.
בתגובה לטענותיו של יובל, בדובר צה״ל מסרו: ״צה״ל משתתף בצער משפחת דנציג וימשיך ללוותה. נציגי צה״ל נמצאים בקשר רציף עם המשפחה ועדכנו אותה בזמן אמת בכל מידע מהימן שעמד לרשותם, בשקיפות ובאופן ישיר. כל פניה של המשפחה מטופלת על ידי הגורמים הרלוונטיים באופן מקצועי ובצירים המקובלים. סיכום תחקיר נסיבות מותו של אלכס דנציג ז״ל הוצג בשקיפות למשפחה השכולה בדצמבר 2024״.
פורסם לראשונה: 00:01, 25.07.25