גילוי נאות: אני סולד ממדורו כמו מרבית האנשים. דיקטטור מושחת, אחראי לדיכוי פוליטי, לעוני, לטרור, לסמים. ונצואלה היא לא דמוקרטיה, ומדורו אדם רע. אבל העניין הוא לא מדורו. הוא גם לא ונצואלה, ישראל, ואפילו לא ארצות הברית. העניין הוא באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות.
במדינה לא רחוקה, בעתיד קרוב
דמיינו תרחיש. לא מופרך או מדע בדיוני. רק לא נעים. מעצמה כלשהי מחליטה שישראל זקוקה ל"עזרה". לדעתה, השלטון איבד לגיטימציה, פוגע בדמוקרטיה מבפנים. מעכב חקירה ומונע הכרעה ציבורית.
אותה מעצמה טוענת שהיא לא פוגעת בישראל. להפך. היא עוזרת לה להשתחרר משלטון הרסני. יש גם מספר לא מבוטל של ישראלים שתומכים בטענות. הרשת החברתית מתמלאת בתחינות נרגשות לפעולה. פרשנים פוליטיים בכל העולם אומרים, "כואב, אבל מוסרי".
עכשיו תשאלו את עצמכם בכנות: האם היינו מקבלים דבר כזה?
ולפני שאתם מתחילים להשתולל על המקלדת, אכן, אין הקבלה ערכית. אבל יש הקבלה עקרונית. כי הגבול בין פעולה לא חוקית "נעימה" ו"לא נעימה" מאוד מטושטש.
חיים ומוות ביד החוק
סוקרטס, הפילוסוף היווני הנודע, נעצר על ידי השלטונות במדינה. האשמה: השחתה מוסרית של הנוער. מילוי הראש שלהם בשטויות כמו "חופש", "אחריות", או "טוב ורע". הוא נמצא אשם ונידון למוות. בעודו בתא, ממתין לביצוע גזר הדין, פרצו חסידיו לכלא במטרה להצילו ולהוציאו לחופשי. אך סוקרטס סירב, בטענה שבחר לחיות את חייו לפי חוקי המדינה, ולכן עליו למות לפי חוקיה.
מה שנחשב כהשחתה מוסרית בעיני השלטון, היה קריאה לאחריות אישית, לא בריחה ממנה. עם צעד אחד יותר מדי. ההקרבה של סוקרטס ראויה להערכה, אבל היא מאוד לא מומלצת.
מקרים שונים, אבל עיקרון זהה. חוק ומשפט אינם "תכנית כבקשתך". הם לא רגש או תחושות בטן. רוב מוחלט של הישראלים – אפילו "קפלניסטים" – לא היו מוכנים להפרה בוטה כזו של החוק הבינלאומי. אפילו אם נדמה להם שזה "לטובתם". ואין שום ראיות שהמחאות בקפלן קיבלו מימון זר לא חוקי, אז טיעון הנגד הזה לא תקף.
לא בגלל אהבה לממשלה, נאיביות, או כי אין כאן אנשים שרוצים באמת שינוי (ולא "רק לא ביבי"). אלא מתוך עוד עיקרון שנשחק מזמן: ריבונות.
הזכות של מדינה לבחור את גורלה, גם כשהיא גרועה, כואבת ואפילו מסוכנת (בלי קשר מי או מה), היא בלתי שבירה. אחרת, אין חוק. רק כוח.
"אבל זה לא אותו דבר" (זלא"ד)
נכון. נתניהו הוא לא מדורו, וישראל היא לא ונצואלה או איראן.
מצד שני, יש כמה קווים מקבילים – עקרונית, לא מבחינה ערכית: ממשלה ששולטת בלו״ז הפוליטי (ע"ע מינויים אישיים למוקדי כוח), מתקיפה כל מוסד שמנסה לבקר אותה. אופוזיציה מפוצלת. מצב חירום בלתי נגמר ובחירות בתנאי שאחד השותפים הקואליציוניים לא יקבל את מה שהוא רוצה.
אבל גם אם נתעלם מהעובדה שיש לנו בממשלה שר שהורשע במספר סעיפים של פעילות טרור, ואפילו נודה שישראל לא דיקטטורה רצחנית סוחרת סמים, זה לא משנה.
כי אם מה שקובע מה אסור ומותר זה הרגש ולא החוק, אנחנו מאבדים את מה שכל מחנה מוכן לשרוף את המדינה עבורו: "משילות".
לשם המחשה, תחשבו רגע על פסיקת בג"ץ. זאת שהכי מרגיזה אתכם. לא שזה משנה. גם הפסיקה הכי מעצבנת נקבעת על פי החוק, לא התחושה. וכאשר החוק לא מספיק ברור, ה"תחושה" היא דיון ענייני ומנומק של מספר בעלי מקצוע מנוסים, שפועלים במגבלות החוק.
החוק יכול להיות קר ואכזר – כמו ששרו חברי מוניקה סקס לפני כ-30 שנה, "החוק היבש לא נרטב אף פעם". זה מכעיס ולא הוגן. אבל חוק ≠ רגש. זו בדיוק הסיבה אגב, שבחרתי ללמוד פסיכולוגיה ולא משפטים.
כשחוק ורגש מתערבבים, זה מרגיש צודק אם דוד סם החזק חוטף שליט מכהן נוראי. ומה יקרה אם סין, רוסיה, או תורכיה יחליטו שצריך לעשות סדר בישראל? זה לא חוקי בדיוק באותה מידה, אבל להם זה ירגיש נפלא.
והטיעון ממשיך לקרוס
אם מותר להתערב כשדיקטטורה "כבר על מלא" - למה לחכות, ולא לגדוע את התהליך בתחילתו, כשאפשר לחסוך נזק? בין אין זה עניין של עקרון או של תעלת, עדיף לעצור את ההידרדרות כמה שיותר מוקדם.
"אבל אי אפשר לדעת מראש", תגידו, או "זו פרשנות מעוותת". גם אם זה נכון, כל עוד אין קריטריון אובייקטיבי שקובע מה מותר לפי החוק ומה אסור (גם כשזה מרגיש צודק), כוח הזרוע קובע מה נחשב "עזרה" ומה "פלישה".
שלא לדבר על כך שאם זה נכון, זה אומר שכל הטיעון שמודיעין ושב"כ כשלו לפני 7/10 קורס. אם אי אפשר לדעת שתהליכים חוצים קו אדום עקרוני, אי אפשר להגיד ש"הכתובת כתובה על הקיר" הרבה לפני.
למי אכפת ממדורו
הסיפור על סוקרטס לא מדבר על הקרבה. הוא מלמד שלא ניתן לקיים את החוק מתי ש"נוח" לנו. חוקים הם לא המלצות או קישוטים מוסריים. הם מחייבים – גם כשהם לא נעימים. אחרת אין חוק בכלל.
סוקרטס בחר לחיות במסגרת של חוקים, ולכן שילם את מחירם. ברגע שמצייתים לחוק רק כשהוא משרת אותנו, או מוחאים כפיים להפרתו כי "זה מגיע לו, אנחנו מאבדים את הזכות למחות כשפרים את החוק נגדנו.
גיא הוכמןצילום: יובל טבוללכן, השאלה היא מה לא מה מרגיש "נכון", אלא מה מבדיל "כוחניות" מ"צדק". והתשובה הכואבת היא: החוק ה"יבש". לא המחנה, איך זה מרגיש, או לאיזה צד יש "יותר גדול". גם אם הצדק עימנו.
צדק שעיוור לחוק מרגיש נכון – כל עוד הוא מופעל על הצד האחר. וזה אולי היה המעשה ה"נכון" אם החזק הוא בהכרח הטוב. וזה אולי עולם שהיינו רוצים לחיות בו, אבל הוא לא קיים אפילו בממלכות באגדות רחוקות רחוקות מאוד.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
